שום דבר לא באמת הכין אותי לרגע הזה. לא משנה כמה חששתי ממנו שיגיע, לא משנה כמה נערכתי לקראתו או ניסיתי להדחיק אותו, עדיין, כששמש זרחה על היום שסגר שלוש שנים ל'אין זוגיות' שלי, כשהרמתי את הראש מהכרית והעפתי חצי מבט ישן אל השמיים כדי לראות שהם עדיין במקומם הרגיל וצבעם לא השתנה כלל – האנשים בתור לקפה היו אותם אנשים וחתולים זעופי מבט של שבע לפנות בוקר היו אותם חתולים. בדיוק כמו בכל הימים של לפני.
ברגע הכנות היומי שלי שמתנהל בדרך כלל מול המראה בעת צחצוח השיניים, כאשר רק עצמיותי ואני נמצאות שם לתת דין וחשבון אחת לשנייה, הבהרתי לה, לעצמיותי, שאני לא מבינה איך יכול להיות שאני לא עצובה, שאני לא בוכה, שאני לא מצויה לכל הפחות בתוך איזה בונקר תת קרקעי ומשככת את כאבי באמצעות קלוריות ומזון עתיר שומן. או שוקולד.
עצמיותי נתנה לי את ה'מבט' ואמרה לי שברור לה לגמרי למה אני לא עצובה, היא הסבירה לי בסבלנות רבה ובצניעות נותנת השראה שלולא שלוש השנים הללו של ה 'אין זוגיות' לא היינו מכירות.
"תחשבי על זה רגע", היא אמרה לי בקול שקול והגיוני (תכלס היא הבוגרת מביננו), "אם לא היית לבד שלוש שנים, איך היינו מתפוצצות יחד מצחוק מסרטי קומדיה טראשיים שבא למות? ואיך היינו מנגבות זו לזו את הדמעות של הסיפורים העצובים מהספרים שלקחנו מחברה שלך ועד היום לא החזרנו? ואיך היינו מוצאות זמן לבזבז כסף על בגדים? ולחלום בהקיץ על נעליים? ולעשות את כל הדברים של הקרמים והשיטים האחרים שאנחנו עושות? איך לעזעזאל היה לנו זמן לכל זה אם לא היית לבד שלוש שנים?".
הסכמתי עם עצמיותי. היא צדקה באותו יום לשם שינוי ולשנייה לא היססתי לומר לה את זה. אחרי הכל, מה שמגיע מגיע.
אח"כ, כשעצמיותי פנתה לענייניה ואני לענייני, חשבתי על השיחה שהייתה לנו, הבנתי פתאום שההנחה הרווחת שטוב לנו רק כשאנחנו מסמנים "וי" על רשימת המוסכמות שהחברה החליטה עבורנו – מוטעית.
הנה, אני יכולה להיות לבד ולהנות מזה, ואני יכולה להיות לבד ולומר שטוב לי. כי אני עושה דברים שאני אוהבת, וכי יש לי חברים שאני אוהבת וכי אני גרה במקום שאני אוהבת והולכת לעבודה שאני אוהבת (לגבי העבודה זה שקר לבן, אבל אף אחד לא ימות מזה, כן?) ובגדול בחודשים האחרונים אני די מפוייסת עם העולם, ואני חושבת שגם הוא מפוייס איתי. איכשהו מצאנו את דרכינו אחד לשני.
וכמובן, יש לי את עצמיותי, שתמיד נמצאת שם בשבילי. למדתי להכיר אותה לפני שלוש שנים. כשהיא הייתה עוד מפוחדת וקטנה, מתחבאת לה בין הצללים, מתביישת שיראו אותה או ישימו לב אליה. בתחילה, כשראיתי אותה לא שמתי עליה הרבה, כי היא הייתה באמת קטנה וחלשה. אבל ככל שעבר הזמן וככל שלמדתי להכיר אותה היא נהייתה לי אחות בלב. וככל שעבר הזמן היא גדלה יותר וצמחה יותר ונהייתה מוארת יותר ויפה יותר.
אני חייבת הרבה לעצמיותי. חייבת לה, וחייבת לשלוש השנים שנמצאות מאחורי, ואם הייתי אחת מפרגנת ממש, הייתי אומרת לה שאני מעריכה אותה על הדרך שהיא עשתה ועל הסבלנות שלה, גם על החוזק שלה, ובעיקר בעיקר על זה שהיא גדלה ככה. בחיי שלפעמים אני מרגישה שהיא יותר גדולה ממני. שיחקה אותה זאתי.
// אביגיל באום
הפוסט לגמרי לבד זה חופשית הופיע ראשון במה וזה