האיש שחי בפעם
בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלי ושלכם, אינו תופס עצמו כראש הממשלה שלנו – הישראלים של שנת 2015, בלבד, נתניהו מזהה עצמו כראש ממשלתם של כלל יהודי העולם. אך גם בכך אינו מסתפק ראש ממשלת היהודים. נתניהו רואה עצמו, כך ניכר מדבריו, כראש ממשלת היהודים כיום ובכל הזמנים. כולם.
נתניהו הוא מנהיג היהדות העל הזמני בעיני עצמו וככזה, הוא עושה שימוש חוזר ונשנה בעבר העם היהודי, על שלל תלאותיו וצרותיו. אין עוד מנהיג בעולם הזה שמדבר כל כך הרבה ובאופן כל כך תדיר על ההיסטוריה.
עכשיו, ראייה היסטורית למנהיג זה חשוב, אבל מה עם קצת ראייה לעתיד? כאשר חילקו את הראייה קדימה, כך נראה, נתניהו לא חיכה בתור. או שחיכה, אבל הסתכל כל הזמן אחורה ולא שם לב כשמי שלפניו בתור זז והמקום התפנה… "זוז כבר בנימין! התפנה מקום בתור!"
DonkeyHotey on flickr
גם כמי שאני באופן ספציפי וגם כסתם יהודי, אני לא מזלזל בזיכרונה של השואה, אבל ברצינות, אולי די? אולי די עם להזכיר את השואה בכל נאום?! תחשבו על זה, הולך מנהיג במאה ה-21 ולא מפסיק לברבר על אירוע, חמור ככל שיהיה, שהתרחש לפני 70 שנה.
והטלת אשמת הפתרון הסופי על המופתי היא ללא ספק שיא חדש של אבסורד. והגרמנים, עם הנימוס הגרמני הזה שלהם, מוצאים את עצמם מתנצלים ולוקחים אחריות. שוב. ועוד רגע לפני שנתניהו מגיע לבקר על אדמתם. זהו ללא ספק אחד הרגעים המביכים שנצפו בדיפלומטיה הבינלאומית.
70 שנים עברו מאז השואה, אבל ברטוריקה של נתניהו היא חיה ובועטת עד היום. השבוע במקרה הוא גם בעט בעצמו. בדלי.
ממשיך לצפות אל העבר
מנהיגים ללא בלמים
האינתיפאדה השלישית המזדחלת עלינו לרעה סוגרת כבר שלושה שבועות בתודעת המיינסטרים הישראלי, זה שאינו מתגורר באזורי חיכוך או צורך חדשות דרך 0404 (לתפיסתם של הישראלים הללו האינתיפאדה הזו החלה כבר מזמן. ובצדק מבחינתם).
הימים הם ימים טרופים וכלל אינם נעימים, לא לישראלים, לא לערבים ולא לשאר נתינים זרים שנקלעו לאזור שלא בטובתם. אבל נראה שיש מי שנהנים מהחגיגה, אחרת אין איך להסביר את השמחה והששון שאוחזים במנהיגי שני העמים בשבועות האחרונים, עת הם שופכים שמן לכל מדורה בדרך להבערת האזור ושליחת כולנו לעזאזל, תוך הפגנת יצירתיות ושבירת שיאים של טירוף.
אני מתנצל על ההכללה, אבל שני העמים היושבים בין הירדן לים כנראה זכו להנהגה המגיעה להם, הנהגה עגומה, שהלוואי שהייתה מתעלת מחצית מהאנרגיות שהיא משקיעה בהתססה והבערה, הטחת שקרים וצעקות שבר, בחיפוש אחר פתרון נורמלי לחיינו כאן.
יושבים להם המנהיגים, מכאן ומשם, ובמקום לתפוס את התפקיד של המבוגר האחראי, שבתמימותי כי רבה היא הייתי משוכנע כי הוא מנת חלקם הברורה מאליה, עוסקים בהכפשת הצד השני, תוך שיסוי המונהגים על ידם זה בזה. ואני לא מדבר רק על נתניהו ואבו-מאזן, אני מדבר על כלל השותפים של השניים לעמדות הכוח בשני הצדדים.
מצרך נדיר בימינו – אור בקצה מנהרה
איפה קצת אחריות? מה עם מעט ריסון? האם הייאוש שבחיים עם הסכסוך הזה אינו גדול דיו גם מבלי שהמנהיגים יזכירו לנו כל הזמן עד כמה אנחנו שונאים את הצד השני? עד כמה הוא רע? עד כמה הוא שונא אותנו? למה סימני הדו קיום שעוד מופיעים מדי פעם לא זוכים אפילו לעשירית מתשומת הלב שכל אמירה אינפנטילית של מי מאנשי הצד השני זוכה?
אני לא תמים, הרבה חיבה בין שני העמים אין גם ככה, בטח שלא כרגע, אבל מה עם קצת מנהיגות, אחראית, עם בלמים, סייגים וחיפוש אחר סימנים לאופטימיות? רע, היא לא הייתה עושה, זה בטוח.
// ברק קאופמן
הפוסט על האיש שחי בפעם ומנהיגים ללא בלמים הופיע ראשון במה וזה