ברגע שנפל לי האסימון – זה שמאותת בכל פעם מחדש על הבשלתו של רעיון טרי – מיהרתי לשלוף את הפלאפון מהכיס. השעה הייתה שעת לילה סבירה למחצה, וכבר הייתי מוטל תשוש לחלוטין בתפר האהוב שבין המזרן, הסדין והשמיכה העבה, העבה מדי. שניה לאחר מכן כבר שלהבתי את אצבעות יד ימין במהלכים מרהיבים: הסטת אצבע אחת על פני המסך לפתיחתו, ולחיצה עדינה נוספת על אפליקציית "פתקים", בדרך אל המטרה – שתושג, גם היא, ברצף נואש של מפגשים חפוזים בין אצבע פתיינית ומסך מסוקרן. המטרה, למי שכבר תהה, הייתה לכתוב איכשהו, איפשהו, רק שיישמר, את המשפט הקטן שהדהד בי מזה שבוע, ולא מצא את הדרך להפוך מרעיון שמרחף לו כמו ענן בין התאים האפורים שבמוח, לביטוי כתוב וחתום. עד עכשיו, כלומר.
בביטוי הכתוב המדובר, הופיעו בסך הכל שמונה מילים. באמת לא הרבה. זה התחיל, כמו בכל אותם פעמים שבהם ההתחלה היא בעצם המשך של דבר-מה אחר שנעצר לפני שהגיע לשיאו, ב-ו"ו החיבור. אחרי זה הגיעו כל אותן המילים הטובות שישנן עדיין ("נתן אלתרמן" זו תמיד אחת מארבע התשובות הנכונות. תמיד): מילים שמתארות הרגשה, מילים שמתארות שגרה, מילים שמתארות מגע. אפילו מילים שמתארות זמן. כל זה, חשבתי לעצמי – בשמונה מילים. עשרים וחמש הברות בלבד מקצה לקצה, אבל הן ממצות את המשמעות של כל מה שאני מרגיש. ולבחור פטפטן כמוני, זה חתיכת הישג.
שמונה מילים שממצות הכל
לא ידעתי, כמובן, מה אני רוצה לעשות איתן. כלומר, הרעיון כבר מצא את דרכו מהראש הקודח לפלאפון הקר, אבל המרחק בין משפט ושיר, סיפור או סתם, פוסט בבלוג צנוע ומצומצם – גדול אפילו יותר מאשר המרחק הסמלי שבין לוד ושדה התעופה בן-גוריון. הדרך היחידה לבטא, אם כן, הייתה פשוט לספר על זה. וחשבתי טוב טוב, מה ארצה לספר: אולי ארצה להסביר שחלומות הם ביטוי. שלא תמיד כשאתה אומר "אחלום עליך", אתה באמת חולם עליה, למרות שאתה כן מתעורר מרוב מחשבה עליה. אולי אבאר את ההבדל שבין מחשבות של יום ולילה (אלכס טרנר כבר אמר לפני שהלילה נוצר רק כדי שנוכל להגיד את מה שאסור לומר ביום). אולי אתעכב על השפתיים שלה, במנותק מכל השאר – על הצבע הבהיר שלהן, שהיא בכלל לא סובלת, ואני לא יכול להפסיק לבהות בו, או על הדרך המיוחדת שבה הן כאילו צוירו על פניה, או הרכות הבלתי אפשרית שאני מרגיש כשהן נוגעות בשפתיים שלי. אולי הכל ביחד.
אחר כך חשבתי שלפעמים זה נמאס: לא לי – לקורא. נמאס לשמוע על אהבה, על עלי כותרת מפוזרים ומתבדרים ברוח, על נורה ג'ונס ויין לאור נרות. נמאס מסיפורים על גונדולות או על מנעולים או השיר הנורא-מוכר ההוא, שרק שניכם מכירים את גרסת הכיסוי שלו ומחייכים זה לזה כשהיא מתנגנת. והחלטתי שלא אכפת לי. שיימאס. לא אכפת לי שיעצבן, ושארבעה, או ארבעים אנשים שונים, יסבירו לי שאני חייב להפסיק 'להתאהב באהבה' כמו איזה רומיאו מיוסר בגיל 27. שיסבירו, שיגידו. שיתעצבנו. ככה אני: מצד אחד, מתחנן לאהבת הקהל, מצד שני – צריך רק את האהבה שלה. ואם הקהל יצביע ברגליים, זה ממש בסדר, כי היא תצביע בשפתיים.
זו תמיד אהבה, לא משנה איך נקרא לזה
אז במקום לשתוק, אני מצמיד אצבע למסך, וכותב כמה מילים קצרות. בראש שלי כבר נודדות המחשבות למקומות רחוקים, אבל תמיד נשארות קרובות אליה – אפילו שגם היא עדיין לא לצידי. ואחר כך אני מכין ארבעה שעונים מעוררים, just in case, ונרדם, מחכה כבר להתעורר ליום חדש. ובימים אני חולם בהקיץ, על השפתיים שאחלום עליהן בלילות.
//עידו דמבין