הדור של היום – כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה?!
פעם לא היו חצופים כל כך להורים. פעם לא היו חצופים כל כך למורים. פעם לא היו כל כך הרבה גירושים. דור שרוצה הכל זמין, מהיר, מיד.
ככל שעובר הזמן אני פחות מאמינה לזה.
לאנשים יש נטיה טבעית, ילדותית כמעט, להסתכל על העבר בערגה ובנוסטלגיה, מין רומנטיקה כזו שהופכת את הכל למתוק יותר. גם פעם, מאות דורות אחורה, בני ישראל, זמן קצר לאחר צאתם ממצרים, שכחו את קושי העבדות ונזכרו כמה מתוקים היו האבטיחים במצרים. (שמות, י"א)
אני לא אוהבת חגים בלשון המעטה. אני לא אוהבת את כל המשפחתיות הזו לאורך כל החג, צריך לישון אצל המשפחה כי לא נוסעים בחג/ שבת ויש מן הכרח כזה לישון אצל המשפחה, לכבד את כולם.
השנה החלטתי, וסחפתי להחלטה הזו את שלומי, אני לא עושה חגים בארץ ויהי מה! הדובדבן שבקצפת יהיה שאת החגים עושים במנהטן! שלומי נשמע לקפריזה שלי והתייצב בנתב"ג מיד לאחר חזרתו מאומן בראש השנה.
במנהטן גרה נועה, נועה כמוני, סוג של דתל"שית, כל אחת ברמתה, יש דברים שאני לא מרשה לעצמי לעשות ויש דברים שאני כבר לא חושבת פעמיים. באחת השיחות הלא ארוכות עם נועה דברנו על ההרגשה שלי שאלוהים לא הקשיב לי, אני מספרת לה, החלטתי שאני לא מקשיבה לו.
ונועה, אומרת את המובן מאליו, ״אבל מה הקשר? מה הקשר בין שבת לזה שנראה לך שאלוהים הפסיק להקשיב לך?״
לא היתה לי תשובה.
כנראה שעצם זה שלמרות שאני יודעת את כל "החוקים" וההקלות וההחמרות, פשוט החלטתי שזה לא מתאים לי יותר.
זו היתה שיחה בעיתוי מעניין כי זה היה לפני כיפור ועדיין לא החלטתי אם השנה אצום או לא.
נסענו לבת דודה שלי בניו ג'רזי לציין את יום כיפור. צמתי. לא הייתי מסוגלת שלא.
אך לא הייתי מסוגלת לשבת עם סידור בבית כנסת, קמתי, ישבתי, לקחתי סידור, פתחתי, סגרתי, יצאתי, נכנסתי, שוב ישבתי, קמתי, יצאתי, התיישבתי במדרגות מחוץ לבית הכנסת המאולתר בפרבר ניו ג'רזי עד שסיימו את התפילה, לא מסוגלת. איך אעביר את הצום הזה? רק 20:00 ואני כבר צמאה.
חזרנו הביתה וחיפשתי ספר לקרוא, מצאתי את הספר שגרם לי להרהר ולחשוב על ההורים שלי, בהחלט אחד הטובים (והמומלצים) "מלכת היופי של ירושלים", שרית ישי הלוי.
ספר שגולל את סיפורם של ארבעה דורות במשפחה יהודית-ספניולית מירושלים מתחילת המאה 20 עד שנות ה-70. כ- 550 עמודים של נשים וגברים שנשואים לאנשים שלא בהכרח אהבו והתחתנו כי ככה צריך. כל דור סולד מקודמיו ורוצה להיות שונה, אך כל דור חוזר על אותן טעויות, עד שאחת הדמויות, אחרי מות אמה עושה השלמת עבר ו"שוברת את הקללה" (סליחה על הספוילר)
נכון שזה "רק" ספר, אבל הוא עשוי כל כך טוב שהוא בהחלט גרם לי לחשוב, למה אני כל כך נרתעת ממשפחתיות, למה אני מפחדת להיות כמוה? למה אני לא מקבלת ומבינה אותו?
חוזרים למרלבורו, ניו ג'רזי. גלית, בת דודתי, שלא ניחנה בעצם בלשונה, מקפצת בין סיר לכיור למקרר זורקת לי סיפורים שהתרחשו שעוד לא נולדתי. המעשיות ישבו לי בראש וכשכבר חזרתי לארץ ובסיום הספר נפלו לי כמה אסימונים ודברים החלו מתחברים לי.
בשבת, כשסיימתי את הספר, עלו לי דמעות כי הבנתי שכולנו הדמות מהספר, והזכות היא שלי שמשפחתי עוד כאן ושיש לי עוד הזדמנות לקבל, להשלים ולאהוב מחדש.
באותה השבת, שלומי קרא תהילים לרפואת הרב יורם אברג'ל, אני, שלא פתחתי ספר תהילים מעל לשנתיים, התנדבתי להיות חלק מהקריאה ושלפתי אקראית מהמדף את הסידור שהרב יורם הקדיש לי בברכת הצלחה ומציאת זיווג, כנראה לפני 6-7 שנים, החלטתי שאני מסירה את הכעס שיש לי עליו עוד מהפעם ההיא לפני שנתיים וקוראת בכוונה שלמה לרפואתו. בצאת השבת יצאה הידיעה שהרב נפטר.
הרגשתי מחדש את השלמת העבר והבנתי שהדור של היום הוא כמו הדור של פעם, אנחנו עושים טעויות ומחפשים מחילה, מקווים שהילדים שיהיו לנו יסלחו לנו על טעויות שבטח נעשה איתם.
ההורים שלנו גם מקווים שנסלח להם על הטעויות שהם עשו ושנעשה בחירות חכמות יותר.
// חן כהן
הפוסט הדור של היום הופיע ראשון במה וזה