כשהייתי קטנה, הייתי שמנמונת. הייתי גם פעלתנית, חכמה, מצחיקה, חברותית ואהובה על חברותיי – אבל כל זה לא משנה כשאת ארוזה בעטיפה כה מסורבלת. מבעד לה, בית הספר היה שדה קרב.
בגיל צעיר הבנתי שהדבר היחיד שמשקלו עצום יותר מזה שלי, הוא כוחם של המבוגרים המנהלים את המסגרת הזאת. אני זוכרת שהיינו מוקפים במבוגרים חסרי אונים לחלוטין מול בריונים – ואני לא מדברת על תיכוניסטים בהמתיים עם סכינים, אלא על ילדודס גוזמאים בכיתה ב׳ שזקוקים לגבולות. לא ידעתי אז שמבוגרים הם עם עייף ומרוכז בעצמו, עסוק בפיצוי מתמיד על נעוריו הבלתי מספקים, אינו טורח להעיף מבט מטה ולוודא שהאנשים הקטנטנים לא יפתחו עור כל-כך מחוספס בגיל רך.
כשבית הספר היה עסוק בלא-לעשות-בית-ספר, ההורים שלי בילו שעות נוספות כשומרי סף ומערך הסברה; ואם פעם זה הביך אותי, היום אין לי ספק שזה בדיוק מה שילדים זקוקים לו כשזורקים עליהם כיסא, למשל.
״על השמנה, על השמנה״, היו המילים האחרונות ששמעתי לפני שניסיתי להתחמק מהכיסא שהוטח לעברי. הייתי בכיתה ג׳. כששבתי הביתה, לא הצלחתי להסתיר את הדמעות ואת כאבי הגב. המורות עיקמו פרצוף. ההורים שלי התקוממו. ומסכן הילד שעשה את זה; כי מאותו רגע, מבלי שידע, הוא נשר מהמימד האנושי והמוכר הישר אל בין אצבעותיה של אמי. וזה מימד שיש בו צדק, וצדק אינו מיטיב עם בריונים.
היא ליוותה אותי פנימה, ולראשונה יכולתי לצעוד במסדרונות בית הספר ואיש לא העז להביט בכיווני. אמא, אישה גבוהה, מטופחת ולבושה בקפידה, שיערה זהוב וגולש, צעדה בביטחון מרשים בפרוזדור. החלל התמלא בהד עקביה ושובל בושם – הריח של אמא – סובב ראשים אחריה. לידה, אני. עגלגלה, עדינה ומנומשת, מנסה להתאים את צעדיי הילדיים לצעדיה המבוגרים. אמא נכנסה לכיתה והילדים ששיחקו שם השתתקו באחת והביטו באישה התמירה והיפה, ולא הבינו מה הקשר בינה לביני – הרי מצופה שלאישה כל-כך יפה, דוגמנית בעברה, תהיה ילדה דוגמנית גם. ״מי זה שי?״, היא שאלה. שי דולב היה הילד שזרק עלי כיסא. הוא הרים יד. אמא רכנה, השוותה את גובהה לגובהו ודיברה שקט ויציב. ״אתה שי?״, שאלה. שי הנהן. והיא אמרה לו, ״תקשיב ותקשיב לי טוב. עוד פעם אחת אתה מרים יד על הבת שלי; עוד פעם אחת אני אשמע שאתה אלים כלפיה או כלפי ילדים אחרים, ומציק וזורק כיסאות״, היא לקחה נשימה ודיברה בשקט, ״יהיה לך עסק איתי״. שי הביט בי באימה, והשבתי לו מבט חשאי ומוכיח. הוא לא הציק לי יותר.
השמנמונת היחידה בחוג בלט. אורנית, 94׳.
אמא נהגה לשיר לי את ״הילדה הכי יפה בגן״, ובאמת חשבה שאני הכי יפה. כוונתה הייתה טובה תמיד, ובכל זאת דמעתי בכל פעם, משום שידעתי שזה לא נכון. ידעתי שאני לא הילדה הכי יפה בגן והרגשתי שהשיר משקר ולא רציתי שהיא תגלה.
זה לא שהייתי חסרת ביטחון; להפך: ניגשתי להכל בחדווה. פשוט, העור שלי דק. גם כשאני מכריזה שהוא עבה – ואולי בעיקר בפעמים אלו – הוא דק; כמו שכבת קרח מעל לדם שלי. וכשהעור שלך דק ואת השמנמונת היחידה בחוג בלט, והחברה מציבה בפנייך הר סטנדרטים שעלייך לצלוח, את מתחילה להרגיש שאת זאת ששוברת את הקרח לעצמך.
הפעם הראשונה שהבנתי שעורי התעבה, הייתה כשגיא מהשכבה בעט לי בבטן בכל כוחו. הוא הפתיע אותי והתקשיתי לנשום, והבנות צעקו עליו. הוא אמר שזה מגיע לי כי אני שמנה. מה שגיא מהשכבה שכח, זה שאמא שלו מורה בבית הספר.
והחלטתי שהגיע הזמן שהיא תחצה ממורה לאמא, ובנה הבריון יחצה למימד שיש בו צדק; וצדק אינו מיטיב עם בריונים. הפעם, הבאתי את הצדק בעצמי.
// סתיו אורבך