״נו נחתת כבר?״
השאלה היומית מאז נחתתי מחופשת החלומות שלי בתאילנד. הפעם זה אבא שמנדנד במפגש ערב החג בבית הקפה הקבוע שלנו בדיזנגוף פינת בן גוריון.
אבא שואל, כנציג תרבות ה-׳ספרי חוויות, אבל היי! אל תשכחי שיש לך עבודה ועוד כמה מטלות לסמן עליהן וי׳ (עוד שניה גיל 30, אתם יודעים).
כבר שלושה ימים שאני מתהלכת כשלושה סנטימטר מעל הקרקע. שלושה סנטימטר מעל, יש תחושה של רוגע, בטחון… מן ידיעה שהכל יהיה בסדר. אולי כי כבר הכל בסדר.
״נו, אז איך היה בתאילנד״? כן, זו גם אחת השאלות הפופולריות אך בהחלט יותר כיפיות.
חלום, מדהים ומושלם הן התשובות שלי. כל פעם אני בוחרת באחת אחרת. וכל אחת מהן נכונה. בתמונות בפייסבוק רואים אותי מחייכת עם ידיים פרוסות כמנצחת בעודי עושה סנפלינג מפלים.
בפייסבוק רואים אותי צוחקת כשאני דוהרת באמצעות אומגה בין שמיים וארץ אל תוך יער אינסופי, ירוק ולח מטיפות הבוקר.
בפייסבוק רואים אותי שלווה ומחויכת בביקיני מתוך המים התכולים שקופים, על רקע שמים שאינם זקוקים לפילטר או שיעור פילאטיס כדי להראות טוב יותר.
מה לא רואים?
לא רואים כמה פחדתי ברגע שהחלטתי לעלות על מעבורת לבד ללא ידיעה ברורה מה הולך לקרות. לא רואים את הלילה שהקאתי עד חמש לפנות בוקר ממרק טום ים מקולקל, מעורבב באלכוהול זול. גם לא רואים כמה פעמים עצרתי ׳לחשב מסלול מחדש׳ כי כל יום הביא איתו שינויי בתוכניות.
אז איך היה בתאילנד?
חלום, מדהים ומושלם.
התמסרתי. התמסרתי כמו שמעולם לא התמסרתי. התמסרתי לטבע. התמסרתי אליי. התמסרתי לאנשים שפגשתי. התמסרתי למה שהחיים והטיול הביאו עמם.
לעיתים אנו מנסים בכח להלחם ברצף החיים. לשנות את המצב הקיים ולהשיב לקדמותו, או לחילופין, למה שתכננו או ציפינו שיהיה.
בוקר יום שני בקופנגאן, השמש הפציעה מבין העננים וסימנה שיעור ראשון בהתמסרות. לאחר לילה של אוכל, אלכוהול, חברים חדשים וכן, גם קלקול קיבה, התעוררתי לבוקר של שינוי תוכניות, ובחירה להמשיך את הנסיעה בהרכב חדש.
לבדי, איתי ועם עצמי. מספיק אנשים כדי לדעת שהכל יהיה בסדר.
במקרה או שלא פגשתי באותו היום את האהבה הראשונה שלי. זו שלימדה אותי לאהוב וזו שלימדה אותי לכאוב.
מי היה מאמין?! לרגעים תפסתי את הראש כלא מאמינה שאבלה שלושה ימים מחופשת ׳ניקוי הראש׳ שלי עם אותה אהבה ישנה. ומי היה מאמין שדווקא אותו חיבור בלתי צפוי, יאפשר לי לשחררה בחיבוק גדול ולהמשיך בדרך החדשה.
המטרה של הנסיעה הזו היתה להנות. נשמע פשוט לא?
כל פעם שמשהו השתבש והתוכניות לא פגשו את המציאות, יכולתי לפספס את המטרה שלשמה עברתי בנתב״ג. כל פעם שאלתי את עצמי: אוקי, אז איך את הופכת את העכשיו הזה להכי טוב שיש עבורך?
אני כבר שלושה ימים מתהלכת כשלושה סנטימטר מעל הקרקע. שלושה סנטימטר של ידיעה שהכל טוב. שלא הכל ידוע וברור… אבל זה היופי.
שלושה סנטימטר של ידיעה שאני שווה. כן, לא נשמע צנוע במיוחד אבל ככה אני קוראת לאדם שיודע להתמסר, לשחרר ולאהוב.
שלושה סנטימטר של ידיעה… שמותר גם ׳לנחות׳. להיות עצובה, להתבאס או לכאוב. כי בזכות התחושות הללו אני מסוגלת לאהוב, לשמוח…
לחיות.
// שרון בר און
הפוסט שלושה סנטימטר מעל הופיע ראשון במה וזה