הרכבת שלי מניו יורק נוסעת הפוך. כלומר, אני מניחה שהיא חושבת שהיא נוסעת ישר, אבל אני יושבת עם הגב לכיוון הנסיעה, כלומר הפוך. הרכבת בעצם לא חושבת, היא יודעת שהיא נוסעת קדימה ישר, לכיוון שלה. ואני? אני לא לגמרי בטוחה בכיוון שלי.
הרכבת יוצאת ממתחת לאדמה, מהחושך לאור, עדיין על המסלול שלה. הוא הוציא אותה משם והיא בטחה בו שיעשה זאת. צפירת שמחה נשמעת כשאנחנו עולים מעלה עם הפסים, מעל קו הכביש, על תלולית קטנה. אני מרגישה שהרכבת בטוחה בעצמה, שועטת על הפסים, חדורת מטרה. ואני, עם הגב לכיוון הנסיעה, עדיין קצת מרגישה לא במקום.
כל כרטיסן שעובר, כל ביקורת, מעלה בי את החשש שמתישהו מישהו יעצור אותי ויגיד לי – הי, את לא בכיוון, זאת לא הרכבת שלך. וזה לא קורה, ואני ממשיכה בדרכי ומתיישבת, עם הגב לכיוון הנסיעה.
העיר מתרחקת ממני ובמקומה, מתגלים מרחבים ונופים שאני עוד לא מכירה אבל משהו בהם מרגיש מוכר.
גלגלי הרכבת מקרקשים על המסילה מרעידים לי את כל הגוף, הרעידות מערבלות לי את המחשבות ואני לא מצליחה להתרכז. הנוף חולף מהר, מהר מידי. העצים והדברים שקרובים למסילה הופכים בליל אחד גדול של צבעים. גוונים של אפור וירוק ואפילו נגיעות כתום של סתיו. אני מזהה בחלון איזורי תעשייה, בניינים נטושים, מגרשי מכוניות וכל דבר שמגיע ביחידות של גדול. מידי פעם אנחנו חולפים על פני תחנה נטושה בה עומד אדם אחד או שניים שממתין לרכבת שלו שתיקח אותו על המסילה שלה אל הכיוון בו הוא בטוח שאליו רוצה להגיע. אני צופה גם בו מתרחק וממתין, עם הגב לכיוון הנסיעה.
הכרוז מכריז על העצירה הבאה. משהו שנשמע ממש כמו כרוז ברכבת ישראל, ואולי אנחנו לא כאלה שונים אחרי הכל, רק המבטא קצת יותר כמו באמריקה. אני מתמתחת ומנסה לקלוט את שם התחנה כתוב על איזה שלט אבל מה הטעם בעצם? גם אם אדע איפה אני אני לא באמת יודעת איפה אני. רק הכיוון, כשעה נסיעת רכבת מנקודת המוצא.
הרכבת עוצרת בתחנה עלומה והפעם אנחנו אלו שממתינים. עוד אנשים מצטרפים לקרון שלי ואני בוחנת אותם ממרומי השעה יתרון שיש לי עליהם פה. זה קולני ומתנשא, זה שקט אבל שובב, ההיא מאוהבת ואלו סתם חוצפנים. אנשים יורדים ואנשים באים לרגע יש בינינו חיבור, סיפור ובתחנה הבאה הוא נגמר.
יש פה בקרון את כל מה שצריך, חשמל ואינטרנט, קרון נוסף של בר מסעדה למקרה שאהיה רעבה במהלך שלוש וחצי השעות שיש לי לבלות כאן ואני תוהה אם לא כדאי לי פשוט להמשיך לנסוע. אני כל כך שלווה פה, אפילו עם הגב לכיוון הנסיעה. אני פשוט על הרכבת, היא נוסעת, יודעת לאן, ואני פשוט עליה. אין לי אחריות על הכיוון או התחנה אין לי לחץ של למהר או לעשות כל דבר אז למה בעצם לרדת מהרכבת הזאת. אבל אני לא יכולה להעביר את הזמן שלי בלהעביר את הזמן. והאחריות נמצאת שם בעיקר כשצריך להתעורר ולדעת באיזה תחנה לרדת.
אחרי העצירה שינינו כיוון נסיעה ועכשיו, אני כבר לא עם הגב לכיוון הנסיעה, אלא עם הפנים קדימה אל ההרפתקאה הבאה. וכבר איבדתי את משמעות מטאפורות הרכבת ואני כבר לא בטוחה מה אני מנסה להגיד. אולי סתם, חוויה של פעם ראשונה ברכבת בארצות הברית, עם הגב לכיוון הנסיעה. או לא.
// שירה פריגת
הפוסט עם הגב לכיוון הנסיעה הופיע ראשון במה וזה