"אולי תבוא קצת?" שלחת לי בהודעה בשישי בלילה. חיוך אידיוטי נמרח לי על הפנים, כזה שהסגיר אותי לחברים שאני עוד דקה נוטש אותם והולך.
תוך כמה דקות כבר הייתי בדרך למועדון שאת נמצאת בו, קצת מתרגש. מחכה לראות את הפנים שלך. הגעתי ונכנסתי, בין המון פרצופים מוכרים חיפשתי את היחיד ששינה לי.
עמדת כמה מטרים ממני עם הגב אליי. התקרבתי והלב התחיל לדפוק חזק, מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה אותך. נגיעה קלה בכתף והסתובבת, חייכת אליי כמו שלא ראיתי אותך מחייכת אף פעם.
חיבקת אותי חזק, נישקת אותי כאילו לא ראית אותי שנים. דמעה קטנה ירדה לך מהקצה של העין, משתלבת עם החיוך היפה שלך שתמיד קונה אותי. דמעה קטנה של אושר זו היתה.
החיוך לא ירד מהפנים של שנינו כל הערב, מסתכלים אחד לשנייה בעיניים ולא מסוגלים להוריד את הידיים לרגע. מתקרבים, מתחבקים, מנשקים, מרגישים מה זה לאהוב למשך כמה שעות, כמה שעות רצופות של אושר אמיתי שהיו צריכות להגיע לסיומן עם השעה המאוחרת. לפנות בוקר הגיע מהר מדי.
ישבנו ברכב מתחת לבית שלך, מאזינים לפלייליסט ששנינו אוהבים. את לא מסוגלת להחליט על שיר מסוים אז את שומעת דקה ומעבירה לשיר אחר. כזו את, דקה מספיקה לך לשנות את הדעה שלך ב-180 מעלות.
כמות הרגש שהייתה לפני כן ירדה יחד עם כמות האלכוהול בדם. משהו השתנה בך ברגע, החיוך התחלף במירמור לא ברור על החיים, כאילו מתעקשת להבריח אותי ממך, מתעקשת להראות לי כמה את רעה לי.
הצלחת לעצבן אותי, אני מודה, כלפי חוץ רציתי רק לצעוק על כמה את טועה, שתתעוררי כבר! שתראי את עצמך דרך העיניים שלי לשניה. אבל מבפנים חשבתי רק כמה את יפה ברגעים הרעים שלך.
התעוררתי בבוקר בתחושה לא טובה, הפרש של כמה שעות מהרגע הכי מאושר שלי בשנים האחרונות.
הודעה ממך הגיעה, אבל הפעם החיוך האידיוטי לא היה חלק מזה.
"תשכח מכל מה שקרה אתמול, מבחינתי זה לא קרה…" כתבת.
חסמת אותי מכל דרך תקשורת אפשרית אלייך. מחקת אותי מהחיים שלך ברגע – אותי! אותי שלא הצלחת להבריח בסיפורים, אותי שלא הצלחת להפחיד במילים, אותי שלא הייתי מוכן להאמין לשיט שאת מוכרת לעצמך כבר שנים, אותי שבאתי כדי להישאר.
אותי מחקת מהחיים שלך.
עוד לא החלטתי למי מהדמויות שלך אני מאמין – לדוקטור ג'קיל או למיסטר הייד, לאישה עם החיוך היפה מהמועדון או לאישה עם האיפור המרוח מהרכב, לאופטימית שדיברה איתי על העתיד או לפסימית שמתעקשת לחזור תמיד לעבר.
דבר אחד כן אני יכול להגיד לך, להעביר שיר בפלייליסט אחרי דקה אני יכול להבין. הסוף כבר ידוע מראש. עם אנשים זה אחרת. דקה זה כלום.
והסוף?! הסוף אף פעם לא ידוע מראש, הסוף תמיד יכול להפתיע.
// ליאור דהן
הפוסט פעם אחת תשארי עד הסוף הופיע ראשון במה וזה