אז נסעתי לבד. אני חושבת שכשהחלטתי את זה הייתי ספק מרוגשת ספק מבוהלת. לא הייתי בטוחה, אבל יכולתי להריח כבר את הקפה שטחנו לי ממש עכשיו, ואת טעמם המשכר של היינות המיושנים מתערבב בריח הטבק החזק. רציתי לעשן אותו… רציתי לטעום כבר את החופש.
בפעם הראשונה בחיי אחרי שמילאתי שני דרכונים ישראלים ואחד זר – אני מוכנה לראות עולם באמת. ואני רוצה לחוות אותו לבד. לא רוצה להתחשב באף אחד, לא רוצה לחכות לאף אחד, לא רוצה לחוות עם אף אחד. אני, שאני הבן אדם שהכי לא יודע ולא אוהב להיות לבד רוצה להיות פעם בחיי אגואיסטית, כמו ההוא. להבין איך זה הרגיש לו להיות נסיך מפונק במסווה של ליצן החצר.
בנדנה מאולתרת בחולצה שנקרעה לי כמה ימים קודם קשורה לראשי ותרמיל גדול אני סוחבת על גבי. יש בו פנס, אוהל, חלבה, תמרים, מים, פלסטרים, פסקול של into the wild ומצלמה. כזאת של פעם, שמצלמת דברים אמיתיים, כאלה שיהפכו לתמונות צבעוניות ולמזכרות במסגרות על הקיר ולא במסך ריק מתוכן שייעלם או יתחלף עם חלוף הזמן. לא צריך יותר מזה אני חושבת, ויוצאת. יוצאת לאוויר השקט ולחפש את מה שנאבד לי בכמה השנים האחרונות.
אני מטפסת גבוה, ולא עוצרת. חושבת אולי הגזמתי? בכל זאת אני לבד. אבל, נו מילא, ככה בחיים ככה בטיול. תמיד הייתי כזאת- מחפשת את הגבוה. מסתכלת סביב, ומבינה כמה אנחנו לא יודעים להעריך, לוקחים הכל כמובן מאליו. אם זה את הבן זוג, או את הטבע, או את הכלב. תמיד תמצאו אתכם רוצים ורצים ליותר. ואתם גם תתרצו את זה בכך ש"מגיע לכם הכי טוב" ויודעים מה? אולי אתם צודקים. הכל זה שאלה של פרספקטיבה בחיים.
אני מחייכת לעצמי ונשבעת לזכור את הרגע הזה. הרגע שנפל לי האסימון איזה חיים מגניבים ולא בנאלים היו לי עד היום. נעים מאוד, הילי, בת 25, גבוהה ממכם בראש (סביר להניח) מושבניקית שגדלה בים, התרסקה עם הטוסטוס בלי הרישיון או עם הסקייטבורד אינספור פעמים ועישנה במעיינות של המושב בגיל 16. זאת שתמיד הלשון שלה הייתה כחולה מהעץ תותים הענק שהיה על יד הבית והידיים מלאות בסוכר מהאשכולית האדומה בפרדס. זאת שלא למדה בשיט, והייתה עסוקה בספורט, בים, בדיאולוגים שלה עם עצמה, ובאהבה שלה לאחר. אותה הילי, שהגיעה לטופ – אם זה לקדם אולימפי או לחברה הכי נחשקת בעולם היום, ועזבה. כי תהילה וכסף זה הרוב, אבל לא הכל.
הענפים נשברים לי מתחת לרדבק ואני מרגישה צורך ללחוש לעולם, בשקט, בעדינות, שיש מעבר… מעבר לחומרניות שמשתלטת עלינו והתאווה ליותר. לחזק יותר, יפה יותר, רזה יותר, למוצלח יותר. לשבור מוסכמויות, ולמה לעזעזל תמיד ללכת עם הזרם?! אני מחליטה להיות הגיבורה של עצמי ולהתאהב בעצמי מחדש ואז אולי גם לתת למישהו להתקרב שוב.
אני מתעוררת לזריחה, כי אני מעדיפה התחלות על פני סיום. מרתיחה שחור עם מלא סוכר, ויוצאת לשמש העולה.
// הילי רביד קנוניץ
הפוסט לבד זה טוב, אפילו מאד הופיע ראשון במה וזה