עבר די הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שביקרתי שם, לכן מפתיע שאת הדרך זכרתי כאילו הביקור האחרון שלי התרחש אתמול. ולא, זה לא עניין של מה בכך, מאחר ובדרך כלל גם נסיעות בתוך העיר מצריכות שימוש צמוד ב-Waze. האמת היא, שאני לא בטוחה אם באמת זכרתי את הדרך או שהגוף שלי נכנס למצב טייס אוטומטי, התודעה כיוונה והידיים על ההגה צייתו. ככה בשקט, בלי מלחמות.
מישהו אמר לי פעם שהוא לא מדליק את הרדיו ברכב בנסיעות כשהוא מרגיש שהוא צריך לחשוב. זה נשמע לי מאוד מוזר בזמנו, כי הרי הכי קל לחשוב ששירים מתנגנים ברקע, שירים שזורקים את המחשבות לאלף ואחד מקומות אחרים ועולמות רחוקים. אבל הפעם משום מה בחרתי שלא לשמוע מוזיקה. בחרתי בשקט. רציתי ששום דבר לא יכוון את המחשבות שלי בצורה מלאכותית. מידי פעם הסתכלתי על השלטים שמסביב, שאריות של חולת השליטה שבי, שלא מוותרת גם שטייס אוטומטי מופעל. אבל גם השאריות הללו אישרו שהכל בסדר, שאני בכיוון הנכון.
40 דקות לאחר מכן, כשהנוף מסביב התחלף בזה שאני כל כך אוהבת, חניתי במקום החניה הראשון שמצאתי ויצאתי מהרכב. העברתי כאן את התקופות המעצבות והמשמעותיות של חיי, חשבתי לעצמי בעודי נושמת את האוויר האהוב והמוכר. במבט ראשון נראה שהכל נשאר אותו הדבר, כאילו שום דבר לא השתנה וחיכה רק לי – בניגוד מוחלט לקצב השינוי המסחרר של החיים מסביבי שלא מחכים לאף אחד שנשאר מאחור. בדרך כלל יש משהו מרומם רוח במקום הזה, אבל היום הוא קצת אפור, אולי בהתאם למצב הרוח שלי.
הלכתי באיטיות אל עבר החוף, משתדלת בכוונה ללכת בדרך הלא מסומנת. הרפתקנית משהו. מצאתי סלע והתיישבתי עליו. הים היה סוער והגלים התנפצו על החוף בחזקה. וקר. ממש קר. לא נשאר זכר לחורף הקיצי שהיה לפני כמה ימים. הרמתי את מבטי אל עבר הצוק שמעליי. מדהים לחשוב שהעברתי פה כל כך הרבה זמן, והיום זה סתם עוד זיכרון, מקום מפלט. כמו עוד כל כך הרבה דברים אחרים.
אני לא זוכרת מתי בפעם אחרונה ישבתי ובהיתי באוויר. לא בפיד בפייסבוק, לא בטלוויזיה, ולא בחלון הרכב תוך כדי נסיעה. פשוט באוויר. בלי מוזיקה, בלי דיבורים, בלי אף אחד לידי. רק אני עם עצמי לבד, והו כמה שהלבד הזה מספיק לשם שינוי. זה היה מהרגעים האלו שהסרט של החיים חולף מול העיניים במהרה. פעם חשבתי שזה קורה רק בסכנת חיים, כמו נגיד בשבריר השניה לפני שהמכונית מתנגשת בחוזקה בגדר הביטחון בשולי הכביש. אבל לא, מסתבר שזה יכול לקרות גם סתם ככה, תוך כדי בהיה באוויר.
השמש כבר עמדה לפני שקיעה והחל להחשיך. הכל וכולם מתקדמים, מתכוננים לקראת הלילה הקרב ובא, ורק אני עדיין באותו המקום, על הסלע שלי, צופה בסרט שלי מהצד. גם השמש לא מחכה לי יותר. גם היא ספק רומזת ספק צועקת לי להתקדם כבר, להפסיק להריץ את הסרט אחורה כל הזמן ולנסות להבין ולנתח איך הגעתי לאן שהגעתי. גם היא חושבת שאני צריכה להפסיק לצפות בסרט מהצד ושכדאי לי להפוך למשתתפת פעילה. בכל אופן, זה מה שנראה לי שהיא מסננת בין הקרניים האחרונות שלה, אלו שבכל מקרה נבלעות בין העננים.
אמנם בהתחלה נדמה היה לי שהמקום איבד קצת מהזוהר שלו, והאמת שלא הצלחתי למצוא שום סימן לקשת בענן, לפיות, לאבקת קסמים או אפילו לסתם פרפרים. ועדיין, משהו במקום הזה תמיד נותן לי תקווה, כל ביקור כאן תמיד מזכיר לי שיש דברים ששווה להילחם בשבילם.
נראה שהכל עניין של פרספקטיבה, ולא תמיד אנחנו מוצאים את הזווית הנכונה להסתכל על החיים. מזל ששמתי לב בזמן שהעדשה שלי מכוונת לכיוון הלא הנכון כבר תקופה ארוכה.
//מאיה עקרון