אני אנסה להעלות את עצמי על צג המחשב, אצור ואחבר מילים ואולי אצליח להבין מה קרה כאן.
אני נזכרת בנורות אדומות, תוהה אם היה אפשר לשנות את הגורל, סביר להניח שהייתי רק מעכבת אותו, הרי הגורל בלתי מנוצח.
העולם טוען שזהו דרכו שלו, אני טעונה על העולם הזה.
אומרים לי לא לומר כמה אתה חסר לי בשביל לא להפריע לנשמתך, אני לא יכולה להמשיך להחזיק את הלב שלי על השתק, אני רוצה לתלוש מתוכי את הכאב הזה, רוצה לשחרר מעצמי את העצב, הנשמה שלי שוחה בעולם של חוסר וודאות, הרי אתה מכיר אותי, רק הלכת ואני שואלת עבור מה אדם חי אם בסופו של גורל, אתה איננו.
הדמעות מדגדגות לי בגרון, דורשות לזלוג מעיני, לשחות לתוך עולם עמוק של שאלות.
איך מצאתי את עצמי מדברת לבד בין ארבעה קירות לבנים, הלבן שכביכול מסמל תקווה, הכאב מנסה להפוך לייאוש.
האוויר נהיה דליל ולא בגלל מזג האוויר, איך לא אחבק ואנשום לתוכי את כל הטוב שהיה בך? איך לומדים לדבר עליך בלשון עבר?
אנשים שואלים מה איתי ואם התחלתי להתרגל למצב החדש. אני מהרהרת לעצמי, המצב החדש הזה זו המציאות לשארית חיי. ולשאלת ההרגל? הרגל זה מצב של נוחיות בחיים שלך, אתה מתרגל כי נוח לך. לי לא נוח ואני בטח לא בחרתי בזה.
כל יום הוא ניסיון הסתגלות למציאות חדשה בה אתה איננו. המוות גדול מהזמן, לאבדה אין תרופה ולגעגוע אין סוף באופק. לא היית רוצה שאהיה עצובה, לא היית רוצה שאבכה כל כך הרבה ואני יודעת שאסור לי לעכב אותך בין העולם שלי לעולם הבא,
אני מאחלת לך שתהיה מאושר אי שם למעלה, חייך את החיוך הידוע שלך, חבק אותי מלמעלה את החיבוק החם שלך. בטח ראית כמה אנשים הגיעו לכבד אותך בפעם האחרונה, מכל קצוות המדינה, גם מחוצה לה, ראית מה זה?
ואני? עמדתי איתנה בחיוך העצוב ביותר שעלה על פני מלאת גאווה על שזכיתי להיות הנכדה שלך.
איך מתחילים לספר עליך?
לא חייתי מספיק שנים בשביל להיות מסוגלת לספר לעולם איזה מן אדם היית, יש לי 22 שנה של אהבת עולמים, נתינה אין סופית, ים של חוויות לאיזה מן סבא היית בשבילי.
אני מודה ומוקירה על כל רגע איתך ולצידך, מקנאה קצת במי שנמצא שם למעלה יחד איתך.
האבדה שלך טלטלה את עולמי ובאותה רעידה איפסה אותי, גם בלכתך הצלחת לגרום לי להבין מהם הדברים החשובים בחיים האלה. אהבת להעניק בלי לחשוב על לקבל בחזרה והיית שלם גם בלקבל מבלי לשכוח לעולם וזוהי הצוואה הלא כתובה שאקח ממך, ברשותך.
אנצור בליבי את זיכרונך ואמשיך את דרכך, אגרום לך לגאווה ולנחת.
בפתח של שנה חדשה, שנה שתהיה מלאה בהתחלות, בלמידה ומי ייתן גם בהצלחות. זוהי התחלה חדשה עבורי, אמנם בלעדיך אך עם כל כך הרבה ממך…
יקח לי קצת זמן אך אני מבטיחה לך, לא אוותר על האופטימיות ואראה בה כשליחות שלך אלי. מודה על היכולת לכתוב, להנציח את גדולתך ולהיות מסוגלת לחשוף ולו קצת את מה שעובר עלי. זוהי זכות גדולה בשבילי לכתוב עליך והייתי צריכה את זה,
זהו לא מכתב פרידה, אלו רק 500 חתיכות קטנות מליבי, כל עוד ליבי פועם, אתה תהיה תמיד בלב שלי.
אוהבת אותך אהבת עולמים סבא אהוב ויקר שלי.
// מיכל בדלוב
הפוסט זיכרון עולם הופיע ראשון במה וזה