אותו חלום

אמצע הלילה. אני שוכב במיטה עם הפנים לקיר. עוד רגע אסתובב לראות אותך שוכבת מולי ואשלח יד שלא מצליחה לגעת בך, למרות שאת הנשימות שלך אני מרגיש טוב מאוד.

ואז אתעורר.

לחזור לישון אני כבר לא אחזור. יש גבול לכל תעלול ואת מתקמצנת איתי על חלומות, את לא מופיעה פעמיים באותו לילה. אז מה הטעם בלישון אם את המכסה הלילית שלי קיבלתי?

נשאר לי פשוט לשכב במיטה בחוסר אונים מוחלט, כמו בחלום, אבל ער לגמרי, ולחכות לשעון המעורר שיוציא אותי מגל המחשבות שאת סוחפת אותי אליו כל לילה מחדש.

אותו חלום. הנה אני מתעורר. 

הנה אני שוכב במיטה עם הפנים לקיר. 

הנה אני מסתובב לראות אותך מולי כמו בובת חרסינה בחלון ראווה שעליה כתוב "שברת שילמת" ואני מת מפחד כי בחייאת – הדבר הזה שביר ואני ידוע כאחד שמרסק דברים טובים בקלות. 

הנה אני מסתובב, הנה את מו…? 

הנה אני לבד. 

את לא כאן. 

אין נשימות רכות שמדגדגות לי את הקצה של האף. אין לאן לשלוח יד שגם ככה לא יכולה להגיע. והנה אני מתעורר באמת, רטוב מזיעה, מת מפחד שגם בחלומות שלי איבדתי אותך.

תשעה חודשים שאני מחכה ללילה. תשעה חודשים שהמציאות שלי הפכה לחלום וכל מה שאני רוצה זה שהגלגל יתהפך בחזרה והחלום יחזור להיות מציאות. כל יום אני קם בבוקר, מסתכל במראה ואומר לעצמי: "הכל טוב גבר, הזמן יעשה את שלו".

כל יום. 

זמן…

אחרי 270 ימים זה כבר עניין של הרגל ואתה אפילו לא מאמין להשתקפות של עצמך במראה. ואז, ביום ה-271, שכבר ידעתי שעוד רגע אני משקר לעצמי מחדש, נעלמת לי. 

"הכל טוב גבר, הזמן עשה את שלו". 

מוזר לי. את איתי שנים. שנים של מציאות, תשעה חודשים של חלומות. והנה, כמו שאמרת לי ביום שהלכת – יגיע רגע ואני אהיה לבד. אני לבד. הגעגוע לביחד עוד חי ובועט אבל הגעגוע אלייך הרים ידיים, וויתר.

אני, האחרון שמוותר, זה שאמר לך שאין מצב שזה נגמר, שאני אלחם, משהו בי נגמר… מוותר. משתחרר. לא מבין יותר. אני הולך בבוגרשוב עם theAngelcy ששרים לי באוזניות על לב ענק שהם רוצים לזחול אליו ופשוט לישון, אופטימי משהו…

אבל אני מבסוט, מבסוט מהחופש. מבסוט שאין בי יותר את הדחף הזה להיות תלוי, להיות חלק ממשהו שאני כבר לא רצוי בו.

מעביר שיר.

אינטואיציה של שלומי שבן. אחחח האירוניה. 

מרים את הראש ואת מי אני רואה מולי?

המשך יבוא…

// עומר רונן

הפוסט אותו חלום הופיע ראשון במה וזה