אם הייתם שומעים אותי לפני שבוע או חודש, בוודאי הייתם מאזינים לסרנדת התלונות שלי: "יאו למה יש לי חתולה? בא לי קיפוד!" ו/או "איזו חתולה מטומטמת!". אז עכשיו, עברתי לתל אביב ומשהו חסר, בגדול, עדיין לא קיבלתי את המיטה שלי ומאד לא נוח לי אבל זה לא זה. זו היא. החתולה שלי.
אין לה ממש שם, מבחינתי, קוראים לה "את לא חתול" – וזה נכון – כי היא נקבה בסך הכל. אבל לא רק. יש לה ארבעה צבעים, היא פרסית שעירה אבל לגמרי מתיימרת להיות אשכנזיה, היא ישנה בכיור, מסתננת למקלחות יחד איתי (שמועות מרמזות שהיא מחבבת מים ושיש לנו קשר לא בריא לחלוטין), היא מפחדת מעכברים ולא מסוגלת לקפוץ ממקומות גבוהים. אה, היא גם לא סובלת שנוגעים בה.
החתולה שלי מעוקרת, הווטרינר אמר לנו לחכות עד אחרי הייחום הראשון שלה ואז לעקר אותה. וזה מה שעשינו, באמת. הבעיה שהיא נעשתה ממש חרמנית, חתולה בת פאקינג שמונה חודשים, התחילה ליילל כמו זמרת מזרחית בסולו דרבוקות כשהמיקרופון לא עובד אז היא מגבירה את הקול כדי שלא יצא מצב שמישהו באולם לא ישמע. וכל מה שעלה לי בראש, אז, בתור נערה: "אם נדחוף לה עיפרון זה יעזור?".
אז היא אומנם מעוקרת, אבל הכי נשית שיש. אם תרדפו אחריה, היא תברח. אך אם לא תתייחסו אליה? היא תקפוץ עליכם, תקבלו את מסאז' חייכם (על אמת!), תגרגר, תתכרבל, תתגלגל על הגב – עד, שתיגעו בה בחזרה.
לפעמים בלילות, בזמן שהדלת בחדר שלי סגורה ואני לגמרי בתוך העולם הטלוויזיוני המופלא שבחרתי לעצמי, היא מתחילה ליילל. שורטת את הדלת ולא מפסיקה עד שלא אפתח לה את הדלת. הבעיה האמיתית היא, שחמש דקות אחרי היא כבר רוצה לצאת. אומנם מתמטיקה זה לא הצד החזק שלי, אם בכלל אני יכולה לקרוא לזה צד, אבל בכל זאת, יצאתי כבר פעמיים מהמיטה בשבילה, פעמיים!
אז עוד כמה עובדות על חתולים: חתולים כן יודעים לזהות מתי אתם מגיעים הביתה, והם יחכו לכם בחדר על המיטה. הם יתפסו לכם את המדף שאתם הכי צריכים בארון, יכסו את הבגדים השחורים שלכם בפרווה בהירה ודביקה, יתחבאו לכם בין המגירות, יתפסו את הצד שלכם במיטה, ידמיינו שמשהו הולך על הקיר ולא יירגעו לפחות לחצי שעה וכמובן – ישנו לכם בתוך התיק. אז למה אני לא יכולה בלעדיה? טוב נו, בכל זאת היא לא בדיוק חתול.
// עדן אשלי
הפוסט היא לא חתול הופיע ראשון במה וזה