אז מה קורה איתי עכשיו?

הכל התחיל אתמול בערב. התעסקתי בענייני, או יותר נכון, מלצרתי את חיי, כשבכניסה לבר זיהיתי פרצוף מוכר. חברה למגמה בה הייתי בזמן שירותי בצבא. אתם מכירים את הסיטואציה, שתי בנות שלא נפגשו מלא זמן – קצת צרחות, קצת התלהבות וקצת "יו!!! כמה זמן לא התראינו!!!". נו, בחורות. משם גולשים לשיחת "אז מה קורה איתך עכשיו?" הנהדרת.

שיחת "אז מה קורה איתך עכשיו?" הומצאה בערב יום כיפור. האגדה מספרת על חבורה של עשרות אנשים אשר התגודדו שנה אחר שנה בערב יום כיפור בצומת הראשית של השכונה ליד הבית כנסת/קניון/כניסה לעיר (מחקו את המיותר). חיילים לצד תיכוניסטים, סטודנטים לצד הורים טריים – כולם היו באים לאירוע החברתי הגדול ביותר של השנה אשר מקדש את שיחת "אז מה קורה איתך עכשיו?".

תנו לי לספר לכם כמה דברים לגבי השיחה הזאת:

א.      היא לא מעניינת אף אחד.

ב.      היא רק גורמת לתסכול כללי.

לעניינינו: אחרי כמה עדכונים על מה השתנה בבסיס מאז שהשתחררתי (רמז: כלום) הגיעה השאלה ממנה פחדתי יותר מכל. לא, זו לא השאלה "מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה", יותר גרוע.

"נו… אז מה עשית מאז שהשתחררת?", היא שאלה אותי, מחכה בקוצר רוח לשמוע איך כבשתי את העולם ב365 ימים.

"שמעי, זאת הייתה שנה לא פשוטה… פשוט, תביני…". גמגמתי ללא מילים. "כלום. לא עשיתי כלום!". אמרתי, מלאת בושה. "אני עדיין עובדת באותו הבר, אני עדיין גרה עם ההורים ולא, אין לי כרטיס לדרום אמריקה!". היא חיבקה אותי ללא מילים. שתינו בכינו.

טוב נו, אולי אני קצת מגזימה, אבל תנו לי לפחות לנסות להסביר. עברה שנה מאז שהשתחררתי, והתחושה הכללית היא שאני נעוצה בקרקע. אבל האם זה באמת נכון? הבטתי לעבר העננים ונתתי לעצמי להישאב לפלאשבק של השנה האחרונה.

דבר ראשון נקודה לזכותי – עשיתי פסיכומטרי. אפילו כמו שצריך. ישבתי על התחת, למדתי, שיננתי וחרשתי ואפילו קיבלתי תוצאה. כן כן, אני מיחידי הסגולה שגם קיבלו ציון בסוף. מרגש!

דבר שני, זאת לא חוכמה שאני עדיין עובדת באותו המקום. אחרי טעות מצערת שכללה מגש עם כוסות למברוסקו ומעריצה זועמת של שרית חדד (לא מאמינה שאני שוב מספרת כאן על הטרגדיה) פוטרתי מהעבודה החדשה שניסיתי להחזיק. אז בנוסף לבר אני חוזרת למלצרות לאט, מאוד לאט. לאט ברמה של "שאר המלצרים קוראים לי עומר כשל" אבל אני עוד אהיה טובה בסוף! נראה לי!

דבר שלישי, גיליתי את תחום הכתיבה. וואו, חתיכת פצצה הטלתי כאן עכשיו. עד לפני שנה לקחתי את כל עסק הכתיבה כמובן מאליו. אז מה, אני כותבת שיר פה, סיפור קצר שם. לא משהו רציני. אז כן, אני כבר למעלה מחצי שנה כותבת ממש כאן ב"מה וזה" ואיך אפשר לשכוח את הקורס "כתיבה כמקצוע" ב"גיבור תרבות" שבו אני משתתפת ומביא איתו עוד כמה פרויקטים חדשים ומעניינים. טוב, האמת שזה כבר משהו די גדול.

דבר רביעי, התאהבתי בחבר הכי טוב שלי. מתחשק לי לכתוב את זה, פשוט ככה. זה קרה אמנם לפני השחרור ואפילו שאנחנו מעבירים כבר כמעט חצי שנה במרחק של יבשת אחד מהשניה, אור חדש מאיר לי את החיוך ונכנס לי עמוק לתוך הלב.

חוץ מזה, יש גם את המוזיקה המקורית שלי שאני מקליטה, את הגיחה ללונדון שארגנתי בעצמי עם חברות, יש את הכסף שאני איכשהו מצליחה לחסוך לקראת טיול עתידי, אז רגע, אולי בעצם כן עשיתי משהו? אולי אפילו יותר ממשהו?

להשתחרר זה מפחיד, השנה האחרונה הייתה שנה של גילוי עצמי, כמה קלישאתי שזה ישמע. השנה האחרונה הייתה לא פשוטה, אבל עברתי אותה עם חברים ומשפחה שנמצאים לצידי לאורך כל הדרך. אולי לא נרשמתי לאוניברסיטה, והמוצ'ילה עוד נמצאת עמוק בארון, אבל השתחררתי מבפנים, ואני נהנית מכל רגע.

אז מה קורה איתכם עכשיו?

//עומר טסל