שנה: 1991. ארץ: אסטוניה (כן, זה מקום אמיתי), ברית המועצות. מקום: בית-ספר יסודי שבעיר מגורים שלי דאז.
הייתי עוד ילד סובייטי, עוד אחד מהשטאנץ של אלה עם החולצות הלבנות והעניבה האדומה הקשורה בצורה מיוחדת סביב הצוואר. קראו לנו פיונרים (מלשון, Pioner), החלוצים של התנועה הקומוניסטית הצעירה. המסלול ברור. אחרי כמה שנים של פיונריות, אתה הופך לקומסומולץ (Comsomoletz), התנועה הבוגרת של הקומוניסטים המתבגרים. המטרה היא, כמובן, לשבח, להשריש ולהפיץ את הקומוניזם ברבים. כך עבדה המכונה המשומנת והכל היה נראה מתוקתק להפליא.
אבל אז בעקבות ה"פרסטרויקה" של מר גורבצ'וב (זה הפוסט הכי רוסי שלי עד עכשיו…), התחילו להיווצר סדקים באיחוד המהולל של המועצות. המחשבה העצמאית התחילה לצאת החוצה מבלי לפחד להשלח לסיביר או גולאג. ולמרות שלא היה אז פייסבוק וטוויטר, רוחות השינויים החלו להנשב ברמה הבין-אישית ושאלות קשות עלו על פני השטח. כך אני וחבר שלי אז, היינו הראשונים בבית-הספר לצאת משורות הפיונרים ולתלות את העניבה על הקולב. קצת רעדו לנו הקוהונס, לא ממש הבנו מה אנחנו עושים עד הסוף, אבל זה הרגיש נכון. הרגשנו שזה מיותר, מטופש וחסר כל תכלית להשאר שם.
פיונרים: ככה זה בטח עכשיו בצפון קוריאה
שנה: 2001. ארץ: ארה"ב. מקום: שומקום
אני כבר קרוב לשנתיים במערכת יחסים. באמצע טיול קוסט-טו-קוסט בארה"ב עם חבר קלטתי שזה לא זה. הרגשתי שמה שאהבה לא תהיה זה לא מרגיש זאת היא. הרגשתי שזה חסר תכלית ולא מוביל לשום מקום. וא ואז הבנתי שצריך לשים לזה סוף.
שנה: 2008. ארץ: ישראל. מקום: צה"ל
הייתי כבר שלוש וחצי שנים בקבע בתפקיד טכנולוגי מרכזי. הובלה טכנית של פרוייקטים עתירי תקציב, מוקד ידע בתחום, בטחון תעסוקתי, סביבת עבודה מוכרת, העתיד נראה מבטיח. מה עוד אפשר לבקש?? אבל משהו שם לא הסתדר. אפשר לכתוב על המערכת הצבאית כל כך הרבה. לכל אחד יש מיליון סיפורים על אטימות, טפשות, כבדות, חוסר צדק, אכזריות. אבל יש גם מיליון סיפורים על איך זאת היתה "התקופה הכי טובה בחיים".
למרות האומללות ולמרות השביזות, לרובנו חברים מהצבא יישארו בלב לנצח וכך גם החוויות. אני לא יכול להגיד ששנאתי את השירות שלי, ההיפך הוא הנכון. היה לי טוב. צברתי המון ידע, למדתי המון דברים, למדתי איך לעשות דברים נכון וגם הפנמתי איך לא צריך שהדברים ייעשו. אבל למרות כל זאת, זה הרגיש מיותר וחסר תכלית להישאר שם. האם יצאתי בזמן? כנראה שהפעם כן. אבל כמה פעמים התשובה היא שלילית??
השלט מדבר בעד עצמו
לפעמים "לצאת בזמן" זה עניין של חיים ומוות – האנשים שירדו מאוטובוס תופת תחנה לפני הפיצוץ.
לפעמים "לצאת בזמן" זה עניין של פוסטינור – צירוף מקרים של מין לא מוגן, ביוץ נשי מתוזמן היטב ופאק בהסתברות.
לפעמים "לצאת בזמן" זה לחפש עבודה לפני שהחברה עושה "שינוי ארגוני".
ולפעמים "לצאת בזמן" זה סתם עניין של איחור לרכבת, איחור לישיבה חשובה, איחור לפגישה שאחרי וכל היום שהולך לעזאזל.
החיים שלי מלאים במצבים שונים ומשונים, בהם אני מוצא את עצמי הרבה פעמים באינרציה. מתגלגל, לא עוצר לחשוב ושאלת ה"לצאת בזמן" מרחפת לה באוויר, אבל לא נוחתת על הקרקע. לצאת בזמן זאת אמנות שלא מלמדים בשום בית-ספר. את זה כל אחד לומד לבד. גם אני למדתי, בדרך כלל בדרך הקשה, שמלווה ברגשות של פספוס ומרמור. האמת, אני עדיין לומד ותעודת הגמר לא נראית באופק.
//מיכה גילין