ביקשת שארד לספסל שנמצא מתחת לביתי, לא הסכמת לעלות. כבר בדרך אליך ידעתי מה הולך לקרות.
כאלה הם הספסלים, זהו ייעודם, מלבד הומלסים וזקנים עייפים הם ביתם של הפרדות העצבות, אלה שאולי כלל לא היו אמורות להיות.
פרשתי את ידי כדי לחבק אותך חזק אך את אחזת אותי והובלת אחריך. רציתי לחבק אותך, חיבוק מיוחד שאולי ישכנע אותך לחזור בך, לא להשאיר אותי לבד.
אבל אצלך ההחלטה כבר נפלה.
את עפה מכאן, כמה שיותר רחוק. עוזבת את העיר החונקת, את הפרצופים המוכרים, את האכזבות, הכשלונות וכל מה שניסית להשליך אל הגלים בעיניים דומעות.
עלי את לרגע לא חשבת. את שמרת עצמך הכי רחוק מהמקום בו חושבים, מהפינה של המתלבטים.
השארת אותי כשיקול או כהשפעה על החלטותיך – בשכלתנות מעצבנת, ברצינות יהירה. את עצרת את הסוס ומנעת ממנו דהירה, דהירה אל הלא נודע, אל האופק הרחוק אל הארץ ללא גבולות.
אז החלטת לוותר על החוויה הלא ידועה, על הסיכוי לאהבה, על חיבוק אמיתי שבא מהלב ועל פרידה קשה שתשאיר אחריה כאב.
השארת אותי בתוך ראשך
אני יודע שקצת התחרטת כשהיינו בלילה קרובים, כשהרגל שלך מונחת לי בין הרגליים והיד שלי מלטפת לך את העיניים. היית שלמה ושלווה ולא התייחסת לכלום חוץ מאיתנו. אני מאמין שלרגע שקלת לשחרר, אבל החלק החושב שלך ניצח – בעיקר הוא לא ויתר. לא ויתר והשתלט על כל חלק בך. פלש אל כל חלקה אצלך שעדיין מאמינה ומיד כיוון אותך בחזרה אל אותה בחירה קשה.
ויש כאלה שאולי מבינים ואת אלה שלא מסכימים. אבל את ההחלטה כבר קיבלת, את בדרך לשדה התעופה אחרי לילה סוער של התייחדות אמיתית, על החול הרך, במים הקרים. בלילה של אהבה שהביא איתו ניצוץ של תקווה. שהחזיר את האמונה באהבה, את התחושה האמיתית והנעימה.
אבל זה עבר, נגמר ואת בדרך לאי שם, אל התחלה חדשה, אל מנגינה לא מוכרת, אל נופים חדשים, אל פרק חדש בחיים.
ואני נשארתי כאן, באותו הבית הקטן, עובר כל יום ליד ספסל האוהבים ובליבי תקווה קטנה שדבר לא ישתנה עד שתשובי בחזרה.
Carola Moon on flickr
אני עם עיניים פקוחות ולב פועם, ממשיך בשגרה עם תובנה אחת גדולה – זו הקארמה, מרפי, ידו של אלוהים או אחד מעוד כוחות אל טבעיים. כשלא התעניינתי היא הייתה וכשנפקחו העיניים היא בדיוק הלכה. ואיזה באסה שמעריכים בדיוק ברגע בו מאבדים.
צחוק הגורל או גורלם של המתלבטים, של אלה שפחדו מהחלטה ונתנו לזמן לקבוע. בסוף מפספסים את היהלומים, את הדברים הטובים שמזמנים לנו החיים.
ואם לרגע אסתכל על הצד החיובי אני מודה על שזכיתי לגעת שוב בנשמתי. על שזכיתי לחוות, להרגיש, ללמוד ולהתפקח. על ליטופים נעימים, על נשיקות רטובות מול הגלים. ובעיקר על השיעור בחיים, לנצח אזכור לא לדלג על יהלומים.
// עידן מלול
הפוסט ספסל הוא מקום של פרידה הופיע ראשון במה וזה