מה וזה ויקב רמת הגולן הזמינו את הבלוגרים לכתוב את החלטות שלהם לשנה החדשה. אומרים שאם כתבת את זה – זה שם. אנחנו נבדוק אותם בעוד שנה 
07:41. יקיצה טבעית. כנראה שביום נורמטיבי הייתי מסתכלת בשעון ומתבאסת קלות על שלא הצלחתי למשוך עד שעה מאוחרת יותר, אבל אחרי לילה שלווה בהתרסקות על המיטה למשך עשר שעות – אין מסופקת ממני.
אז קמתי בבוקר והכל היה טוב. הספקתי לשתות ולהתאפס על עצמי לקראת המשך היום, אפילו האוטובוס הגיע תוך שתי דקות. בדרך לעבודה ישבתי עם עצמי, מהרהרת על הבוקר המדהים שנפתח לי והייתי מבסוטה על החיים. היום אין שום סיכוי שמשהו מפריע לי. אך כצפוי, שעה מאוחר יותר והעצבים שלי כבר בשמיים.
תומר, ברמן שעובד איתי, הגדיר אותי טוב: "את הבחורה הכי קוטבית שאני מכיר", הוא אמר. "רגע אחד את הבן אדם הכי מואר בעולם, מחייכת מאוזן לאוזן עם אנרגיה שגורמת לשאר להיות מהופנטים. אבל אם מישהו מביא לך את הסעיף – בשניה את הופכת לאדם הכי עצבני שקיים, מישירה מבט פולני שאומר 'תמות' והולכת. בלי שום הכנה מראש". לא נעים להודות, אבל הבחור צודק.
אני באמת בחורה קוטבית, נעה בין קצוות שונים. רגע אחד מאושרת עד השמים וצוחקת עם לקוחות בעבודה ורגע לאחר מכן מסוגלת למרר בבכי בגלל שמישהו החזיר את הקפה שהגשתי לו. אני רגועה ואז כועסת, חדה אבל גם לא, בו זמנית. משהו אחד מפצה על האחר אצלי, האפים והדאונים ביחד- שחלילה לא אקפח שום צד ואעדיף אחד על האחר.
לא פעם תהיתי למה הכל כל כך קיצוני אצלי, למה הכל שחור או לבן? אחרי מחשבה מרובה הבנתי שהתשובה די פשוטה. אני פשוט בחורה רגשנית, כזאת שמתייחסת לכל דבר שאומרים לה – לטוב ולרע. אני לוקחת הכל ללב, כל מילה שזורקים לי נשתלת עמוק בפנים בלי שום אופציה להימחק.
אבל גם אם זה יכול להיות תירוץ הולם, אני לא יכולה להאשים את זה שאני מזל סרטן ושהרגשות שלי מוקצנים. אני לא יכולה לצפות שכולם יבינו אותי וידעו שהעצבים שלי לא נובעים מאיזה מחזור לא פרופורציונלי, אלא מחוסר האיזון התמידי שקיים בי. אני לא יכולה להסתמך על זה שאנשים מכירים את הצד היפה שבי – המסור, הנאמן והמתחשב, ושיחליקו בעדינות ויבלעו את הרוק בכל פעם שאני מתחממת.
לאחר שבועיים מלאי קוטביות החלטתי שאני מפסיקה להתרגש מכל שטות ושהגיע הזמן לחזור למצב מאוזן. אז לאחר שהכרזתי "היום אני לא מתעצבנת", נזרק לעברי כל שעה משפט בסגנון של "איך את עכשיו? חכי חמש דקות, בואי נראה מה יהיה" או "אמא'לה את מפחידה אותי. מה קרה לך היום? איזה חומר לקחת?". "לא לקחתי כלום", עניתי. "אני פשוט שמחה".
הכל עניין של החלטה. איך אומרים? אין לא יכול, יש לא רוצה. אז אני מחליטה להיות פחות קיצונית, או לפחות מאחלת את זה לעצמי. לא רק בשביל מי שנמצא מסביב אלא בשבילי, הקיצניות הזאת הרי לא ממש בריאה. לא פעם אנשים אמרו לי שאני הפספוס הכי גדול של הבימה. תודה לכם על המחמאות, אבל הגיע הזמן להשתחוות ולסיים את ההצגה סופית. הגיע הזמן להיות קצת יותר מאוזנת, להיפרד לשלום מהמאניה דפרסיה הקלה שפיתחתי. אחרי כל זה נשאר לי לאחל רק עוד משהו קטן- אני מאחלת לתומר למצוא מישהי חדשה שיוכל להכתיר בתור מלכת הקוטביות. כי אני מפרדת מהתואר, ובעיקר מחכה להעביר הלאה את השרביט.
// דנה פיינר
הפוסט מלכת הקוטביות הופיע ראשון במה וזה