פעם, בכל ראש השנה, אימא שלי הייתה קונה איתי גלויות או מייצרת משהו תוצרת בית (תלוי במצבנו הכלכלי באותה שנה). היינו צריכים לחלק אותן בבית ספר או לחברים או לסבא וסבתא, אני לא בדיוק זוכר. עברו כמה שנים והיום אני פחות מתחבר לרעיון של לשלוח אהבה ותשומת לב לאנשים דרך דואר ישראל. אבל אם אתם קוראים את הפוסט הזה, דמיינו שהוא גלויה ששלפתם עכשיו מתיבת הדואר שלכם. מצד אחד שלה יש כתב מכוער של ילד בן שש (הוא נראה ככה עד היום) ומהצד השני יש תמונה של צב נינג'ה מתוך סט הגלויות האהוב עלי ביותר כשהייתי בן שש, וגם היום.
אז היי, רציתי לאחל לכם שנה טובה. מגיע לכם. אם הכל מעולה בחיים שלכם, שרק ימשיך ככה. אם המצב ככה ככה, אני מאחל לכם למצוא את הכוח להאמין שיכול להיות לכם יותר טוב או את הכוח לשנות. אני מאמין בכם, גם אם אנחנו לא מכירים בכלל. אם המצב ממש לא טוב, בבקשה תזכרו שהחיים לא יודעים שמחרתיים ראש השנה. מצבכם יכול להשתפר בעוד חודשיים, בעוד 17 ימי עסקים, בעוד ארבע שעות. תמצאו את שביל הזהב בין להיות סבלניים לבין להילחם כאילו החיים שלכם תלויים בזה.
אני מאחל לכם שהשנה תעשו את הדבר הזה שתמיד רציתם לעשות. לא משנה אם זה להתחיל ללמוד תורה, דיאטה או צניחה חופשית. הלוואי שהשנה תמצאו את הזמן והתקציב כדי לעשות את הדבר הזה שיכול לעשות אתכם כל כך מאושרים.
רק אומר
הלוואי שהשנה תעשו לפחות שלושה דברים שמפחידים אתכם. ואני מתכוון, מפחידים. לא מרגשים בקטנה (למרות שאפשר גם). אני ליטפתי אריה השנה, רק אומר. הלוואי שלפחות פעם אחת תתאהבו בחיים עצמם. לי זה קרה פעם באמצע הופעת מטאל בקומפורט 13. אני לא זוכר מי הופיע, אבל אני זוכר שהקהל היה מעין מסה אחת של זעה ואלימות וקיא ורוק וסיגריות ואלכוהול. הרגשתי שאני בגן עדן. התאהבתי במוזיקה ובחיים עצמם. (אתם לא חייבים לעבור מה שאני עברתי בשביל זה, אם אתם בקטע של משהו יותר אלגנטי).
לסיום, אני מאחל לכם שתהיו חופשיים. שהשנה החולפת הייתה השנה האחרונה שבה שמתם זין על מה יגידו השכנים. תעשו קעקוע. תאמצו כלב. צאו מהארון. תצבעו את השיער. תעשו מין. קומו יום אחרי הופעה ותגלו שאין לכם קול כי צרחתם. תבריזו מהעבודה ולכו לים. תאכלו את חתיכת העוגה הזאת, חיים רק פעם אחת. צאו מהפייסבוק. תציעו כוס מים למנקה בחדר המדרגות, היא יכלה להיות אימא שלכם לעזעזל.
תאכלו את הביס האחרון נו
שהאבק יתפזר. שתהיה לנו שנה טובה.
// זהר רץ