השנה היא 2515. חזרתי אחורה בזמן באמצעות מכונת-זמן המוצבת במרכזו של כל בית בימינו. אני ילידת 1986, ועדיין חיה הודות להתפתחות המדע והרפואה, והפופולאריות של קוקטייל תרופות מאריך חיים בקרב בני דורי – אתם יודעים, הדור הזה שאף פעם לא באמת מצא את עצמו. הקוקטייל פותח כדי לאפשר לנו להמשיך ולבדוק מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים.
לא מכבר, נתקלתי ביומנים שנהגתי לנהל לפני חמש מאות שנה. הייתי תמימה ומבולבלת. בקיץ 2015 חשתי מצוקה גדולה ולא ידעתי לאן מועדות פני. הרגשתי אבודה מבחינות רבות, בעיקר בתחום הקריירה. תהיתי אם אי פעם אצליח באמת להגשים את שאיפותיי המקצועיות, בין השורות ברור כי לא באמת הייתי בטוחה מהן השאיפות הללו בדיוק. נוסף על כך, המצב הכלכלי שלי הדאיג אותי והצורך לשרוד למעשה מנע ממני להתקדם. בעתות רוגע יחסי תהיתי כמה ילדים יהיו לי והאם בחיר לבי דאז ואני נשרוד כזוג. חבל. לא הייתי מטרידה עצמי במחשבות הללו לו ידעתי שמקץ שלושים שנה, רעיון התא המשפחתי יקרוס לחלוטין, המונוגמיה תישאר זכרון רחוק, ובניגוד לדור אליו אני משתייכת – הילדים יחדלו להיות תלויים כל-כך בהוריהם, ויזכו לעצמאות מגיל צעיר בתמיכת עזרים רובוטיים שונים שיכנסו לשימוש מהר מכפי שניתן לדמיין.
ילדיי שלי, אגב- מקסימים. הבכורה, מיקה, תהיה בת 497 במה שאתם קוראים לו אוקטובר (לוח השנה הגרגוריאני יצא מכלל שימוש).
שמיים עתידיים
היומנים שלי הם שהביאו אותי להסיר את האבק ממכונת הזמן ולחזור לכאן. המילים שכתבתי לפני 500 שנה מביעות יאוש, חרדה ועצב. כל זאת, למרבה האבסורד, כשהייתי בריאה לחלוטין, צעירה, מוקפת חברים ומשפחה וכשכל האפשרויות עוד היו פתוחות לפני. למרות זאת, ביומניי אני כל כך עסוקה בפחדים שלי מן העתיד- עד שאני שוכחת ליהנות מן ההווה.
איך יכול להיות שלא נתקלתם אף פעם במישהו שנדד במכונת זמן? התשובה פשוטה למדיי, אבל מנוגדת לכל מה שאתם אולי מרגישים כרגע. כאמור, אני של 2015 עסוקה ביומניי במה-יקרה-בעתיד, ובלאן-מועדות-פניי, מה-יהיה-מחר והאם-יהיה-בסדר? בני תקופתי הנוכחית, קרי בני אדם החיים בשנת 2515, בין אם נולדו במאה האחרונה, או שרדו הודות לקוקטייל הפופולארי- הם אנשים מסוג אחר. אנחנו מאמינים בכוחו של הרגע הזה. איש כאן אינו מתעסק במה שהיה בעבר (אתם יכולים לתאר לעצמכם בחורה בגילי {529}, מריצה כל יום בראש מליוני זכרונות של שנות חייה? מתיש!) ובאותה מידה- לא מעניין אותנו יותר מדי מה יהיה בעוד שנה, או עשר או אלף שנים. למה להתעסק בזה? ועוד יותר חשוב- למה לדאוג מזה?
האקולוגיה תפסה יפה. רעיון המחזור הלך והתפתח עם השנים, והמודעות שבני אדם פתחו התרחבה. אפשר לומר שבכוחות משותפים הצלנו את הכדור. הדאגות הבטחוניות חלפו מן העולם ונותרו רק זכרון עמום, ובלי להרחיב יותר מדיי- אני עדיין גרה במה שהיה קרוי תל-אביב, אבל מדינות התאחדו, גבולות נפרצו, ואנשים כבר לא מרגישים צורך עז כל כך להיות מופרדים בדעותיהם, באמונותיהם ובאידיאולוגיות שלהם. אלו רעיונות ארכאיים ופרימיטיביים. האחדות, כנגד כל הציפיות, הפכה לכוח מניע עבור האנושות, שהגיעה להישגים טכנולוגים, אמנותיים ומדעיים שאתם אפילו לא מדמיינים.
אף אחד שם אצלנו לא מעסיק את עצמו בעבר, ומכונות הזמן הן אחד המיזמים הכושלים והלא-שמישים ביותר מאז הפייסבוק, ששרד רק עד 2257.
אז הכל בסדר- זה מה שבאתי להגיד. דאגות הן בזבוז זמן ואנרגיה. האמינו שהכל רק ילך וישתפר, וחיו את הרגע!
נשיקות מ2515. יאללה, עולה על המכונה. ביוש.
// תמר חנה שטיירמן
הפוסט במכונת הזמן הופיע ראשון במה וזה