תמיד אומרים לי שאני לוקחת דברים קשה מידי. כשהערפל נפל שלשום על תל אביב, פחדתי שהוא הביא איתו את סוף העולם. לא שאני פוחדת מסוף העולם, להיפך, עמוק בפנים אני מחכה לו. אבל כנראה שהערפל יעבור היום בערב ושום סוף לא יהיה פה.
אני דרמה קווין, זה תורשתי. ירשתי את זה מההורים שלי והם ירשו את זה מההורים שלהם. יש ביכולתנו לעשות קסמים ולהפוך גרגיר קטן של כלום למשהו ענקי, עצום וחשוב. וזוהי יכולת לכל דבר, רק שהיא לרוב עושה יותר רע מטוב.
כשאני פוגשת מישהו חדש פעם בשנתיים והוא מוצא חן בעיניי, אני מיד חושבת שאני מאוהבת. כשיש לי כתם שחור על הרגל אני מיד חושבת שאני גוססת מסרטן וכשהאזעקה הראשונה מושמעת על פני רחובות העיר תל אביב, אני בטוחה שאני עומדת למות. אפשר לקרוא לזה חרדות, אני מעדיפה לקרוא לזה פשוט הגזמות. אני מגזימנית, והרי ברור שאני כזו. איך אחרת הייתי יכולה לכתוב סיפורים על כל מיני דברים שקרו לי בחיים אם לא הייתי קצת מגזימה, קצת מקצינה, קצת מאלתרת, קצת מכלילה.
הבעיה מגיעה כשאני מתחילה להאמין להגזמות שלי. וזו בעיה בעיקר כי אני בן אדם רגיש. אני יודעת שזה אולי לא נראה ככה מהצד, אני תמיד אוהבת להפגין מראה של חוזק וביטחון עצמי, והם אמתיים לחלוטין וממש לא נוגדים את העובדה שאני רגישה. כי כן אפשר להיות גם חזק וגם רגיש, מבטיחה. כשאני מתחילה להאמין להגזמות שלי, אני לוקחת אותם ללב ומסוגלת להישבר בגללם. בגלל דברים שהמצאתי בראש שלי.
ובתכלס, החיים יכולים להיות לעיתים דיי משעממים. אותה השגרה המשעממת, עם אותם האנשים, אותה העבודה, אותה הדירה ואפילו אותה הכלבה. לפעמים אני ביודעין מחפשת ריגושים, כי השעמום היומיומי מדכא אותי עד כדי שביזות כרונית. אם זה כל מה שיש לחיים להציע, בשביל מה לקום מחר בבוקר ולעשות הכול שוב? הבנתי את העניין, קלטתי את הקטע וזה פשוט משעמם אותי. אז מידי פעם, כשאני לא מוצאת את הריגושים בחוץ, אני יוצרת אותם בעצמי. סתם לכיף.
למזלי יש סביבי אנשים טובים שיודעים להזכיר לי שכל הדברים שעושים אותי למי שאני, שסוחפים אותי אל תוך עולם של דמיונות וסיפורים, דרמות ועניינים ומזכירים לי, כולם בראש שלי. והרי ידעתי את זה, אני זו שהמצאתי אותם מלכתחילה. זה אולי ייראה קצת ילדותי, למה אני צריכה ליצור דרמות כדי שיהיו לי חיים מעניינים יותר. ובכן, החיים הרגילים לעיתים פשוט לא מספקים אותי. אני לא חולמת על חתונה, בית וילדים. אני חולמת על הרפתקאות, מסעות וכיבושים. אני חולמת על איך אני הולכת להציל את העולם, אז מובן שהיומיום נראה לי לעתים קצת סתם.
היום בערב הערפל יעזוב את ישראל, ויעבור למדינה אחרת, קצת שונה אבל גם לא ממש דומה. ופה הכול יתבהר ואני שוב אזכר שהחיים, גם בלי כל הדרמות והעניינים, יכולים להיות בעצם דיי יפים ומספקים. תחזרי למשחק, תזכרי מה רצית לעשות, איזה דברים רצית לכבוש, תתאפסי על עצמך וקדימה למטרה. עולם הדמיונות תמיד יהיה שם בשבילך, אבל אולי הגיע הזמן עכשיו קצת לחזור לחיים האמתיים, כדי להיזכר שגם הם לא כל כך נוראיים.
// נטלי להב
הפוסט אני דרמה קווין הופיע ראשון במה וזה