אני לא יכולה לחיות בלעדייך, אבל הייתי חייבת לנסות. להרגיש קצת לבד, להרגיש קצת רע – רגשות שמזמן כבר לא הרגשתי, כנראה שגם כמוך, אני אוהבת לסבול.
אני עוד לא מבינה שטעיתי כי יש משהו טוב בלבד הזה, בתחושת החופש המנותקת מכל התחייבות לנפש תאומה אחרת. שיט, אמרתי נפש תאומה? כנראה שעשיתי טעות.
אבל איך אומרים, לא בוכים על חלב סויה שנשפך.
אני מתגעגעת אלייך, אשקר אם אגיד שלא. אבל המוח המנוול שלי בוגד בלב, וצועק עליו שם בפנים, “אל תתקשרי, החלטה, זו החלטה”. אני מתה לדעת מה אתה חושב, מה אתה עושה, מה אתה לובש, איך אתה מריח. אומרים שהדבר הראשון ששוכחים בבן אדם זה את הפנים שלו, אז אני כל יום מסתכלת בפייסבוק שלך, רק לא לשכוח.
את הריח שלך אני לא שוכחת. הוא עוד דבוק לי חזק לגוף, לצוואר, איפה שאהבת לנשק, וגם אני אהבתי, הוא בין הסדינים, הוא צץ לו ברגעים שונים במהלך היום, ובאמת שניסיתי להוריד אותו מעליי, טיפה להתנתק, זה פשוט לא הולך.
אני מנסה לחשוב מה יקרה אם אתקשר אלייך ואגיד לך “טעיתי, אני מצטערת, בבקשה, תחזור”. אבל אני מפחדת, מבולבלת, ולהגיד את האמת, אני לא בטוחה ממה. מפחדת שתגיד לא? או מפחדת שתגיד כן?
אולי לא הייתי מאושרת איתך, פשוט הייתי רגילה? או שאני בכלל לא יודעת מה זה אושר?
מבולבלת. כבר אמרתי?
אז נכון להיום אני שמה את הרגשות בצד, ונותנת לימים לזרום כמו שהם, רק 24 שעות ולא יותר. קמה, עובדת, לומדת, אוכלת, ישנה ושוב פעם קמה, למרות שלפעמים לא רוצה. לא נותנת לעצב להשתלט, מחייכת, משתדלת להיות טבעית וזורמת, באיזשהו מקום מייחלת שיבוא אחד שירגש אותי כמו שאתה ריגשת לפני הטעות שלי. אבל איך אפשר לקחת לב, שברור לכולם ששייך למישהו אחר? כנראה שזה לא אפשרי.
אף פעם לא הייתי בחורה של טלפונים, שנאתי את כל הפייסבוק–אינסטגרם–ווטסאפ, מי כמוך יודע. אבל מאז הטעות, אני לא מפסיקה להציץ. עם מי אתה בתמונה הזאת ולאן נסעת הפעם, מתי היית מחובר לאחרונה בווטסאפ – מקליד/ה… בבקשה, מקליד/ה…
אבל אתה לא מקליד. התגברת? התקדמת? או שגם אתה מפחד שאני אגיד לא? או כן?
אני לא אגיד לא. הנה אני מודה לפניך עכשיו: טעיתי, את הטעות הגדולה ביותר שיכלתי לעשות בחיי. ואני כל כל רוצה שתחזור לידיי. רק לחבק אותך, רק להריח אותך שוב פעם מסריח מעוד עשר שעות במטבח – כמו שאני שונאת והכי אוהבת. רק להרגיש אותך שוב פעם מזיע שחם לך בלילה, רק לצחוק שוב פעם מהבדיחות שרק אותי הצחיקו ואני לא מבינה למה לא כולם צוחקים.
למה אתה לא מתקשר? למה אתה לא מסמס? מה זה קטע של אגו? אף פעם לא הייתי טובה במשחקים האלה. טעיתי. אין הזדמנות שניייה? תשלח לי רמז כלשהו, סימן. אתה יודע שאני גרועה בדברים האלה, הרי תמיד צחקת עליי על זה, הרי שנתיים וחצי היינו ביחד.
צהריים אחד, בעוד יום שגרתי ובנאלי, רק עוד יום בחיים שנכון להיום, ארוכים לי מדיי. פתחתי את הפלאפון אחרי שהזנחתי אותו שעתיים יותר ממה שאני מרשה לעצמי לאחרונה.
“היי, מה קורה?”, שלחת לי וחייכתי חיוך גדול תוך כדי שדמעות שנפלו מעיניי ללא כוונה.
“אני מצטערת, אני כל כך מצטערת”, אמרתי לך, מקלידה והכי משתדלת להיות אמיתית, למרות שיודעת שזו רק הודעה.
“זה בסדר. אפשר מההתחלה?”
“אפשר”, עניתי לך בחיוך גדול.
“היי, אני עידן”.
// עידן לסר
הפוסט הטעות היא שלך הופיע ראשון במה וזה