אחרי כמה מבחנים ועבודות אחרונות של סיום התואר, התקשרה אליי חברה ושאלה אותי עד כמה אני ספונטנית. הסתקרנתי ואז היא הציעה לי לטוס לחו"ל. כך פתאום בצורה לא מתכוננת, מצאתי את עצמי מטיילת בלונדון למשך שבוע ימים. הזמנו כרטיסים, סגרנו מלון ותוך 4 ימים נעלמנו לעיר בה אנשים אוהבים לשתות תה בארבע ולנהוג בצד השמאלי של הכביש. אבל בשל היותנו דוסיות מחמד, העברנו את השבת בצורה קצת אחרת. ולכן החלטתי להקדיש לכך פוסט מיוחד.
השבת התחילה כאפלולית ואפורה בבוקר, ובצהריים השמש יצאה החוצה. חברתי חשבה שזה הסימן שלנו לצאת החוצה ולנווט את דרכנו לפארק האמסטד הית' שנמצא במרחק הליכה של שעתיים מהמלון. יותר נכון לומר – חשבנו שמדובר בשעתיים, מסתבר שההליכה לשם אורכת יותר משלוש שעות.
איזה מן שבת זו תהיה אם אצטרך לצאת החוצה מהמיטה שלי וללכת ברגל שלוש שעות? כשזה נוגע להליכות ארוכות, אני עצלנית מדרגה ראשונה. בכל הטיולים השנתיים בתיכון, לא משנה שתמיד הייתי מתחילה את המסלול ליד המדריך, בסופו מצאתי את עצמי מגיעה אחרונה לקו הסיום כשכל התלמידות מייללות שאני ועוד כמה בנות מתקשות להזיז את עצמנו בדרך לאוטובוס שאמור להסיע אותנו הביתה.
חברתי התעקשה ואני נכנעתי והחלטתי להיענות לאתגר. במשך יותר משלוש שעות עצרנו כמעט כל אדם שהיה נראה מקומי וביקשנו הדרכה והכוונה לפארק המדובר. הראשונים היו בהלם, חשבו שאין סיכוי שנצליח בכלל לעמוד בכיוון הנכון. היו כמה גברים שעצרנו אחר כך, והם היו קצת יותר מצחיקים ואמרו לנו שעדיף לקחת את הרכבת התחתית.
אמרנו להם שאנחנו לא יכולות בתור יהודיות דתיות לנסוע בה בשבת, אחד מהם התחכם וביקש לדעת "מה לגבי רכבת רגילה?" לא. "אוטובוס?" לא. "מונית?" לא. הוא היה נראה משועשע ומסקנתו לגבי עניין זה – "אני בהחלט ממליץ לשקול המרת דת". צחקנו, והמשכנו הלאה לבאים בתור, שגם הם חשבו שהשתגענו, ואני הסכמתי לחלוטין.
לאחר שעה וחצי של הליכה רצופה, הרגשתי שהאצבעות מתפרקות לי, עירוניסטית מפונקת שכמותי. אמרתי לחברתי, שחשבה שאני בטירונות, שאם לא נראה דשא ירוק בקרוב אני מתכוונת לנטוש אותה בשדה הקרב. חשבתי לעצמי, עם כל ההתפלספות הזו, בטח הנהג של הרכבת התחתית לא יהודי, ואז אין שום בעיה לנסוע בה כי זה כמו גוי של שבת. מצד שני, הכניסה לרכבת התחתית היא באמצעות כרטיס מגנטי חשמלי, ואסור לנו להפעיל חשמל. אוף.
ליד הרכבת התחתית – שאסור היה לנו לנסוע בה בשבת
כחשבנו שנמוגו כל תקוותינו למצוא את הפארק, מצאנו אישה מבוגרת שהצליחה לכוון אותנו כמעט כל הדרך עד שהגענו לשער שמזכיר את הגדרות של ארמון בקינגהאם, והצטייר כאחת מהכניסות הרבות של הפארק האמסטד הית'. כן כן, הגענו. לאחר עלייה לגבעה העליונה והמרכזית של הפארק, יכולנו להשקיף על אתרים רבים ומרכזיים בלונדון אבל לא יכולנו לצלם. אמרתי כבר שמבאס להיות דוסית?
המשכנו ללכת עוד כשעתיים נוספות, מיותר לציין שכאן הפסקתי להרגיש את הרגליים שלי ויותר את הרוח המקפיאה של לונדון שדגדגה לי את האף. הגענו לשכונת גולדרס גרין הנחשבת לשכונה בה קיימת קהילה יהודית נוספת, גדולה ומרכזית מאוד בלונדון. הצלחנו אפילו למצוא בית כנסת להתפלל בו ערבית לפני יציאת השבת, הוא אומנם היה אורתודוקסי חרדי ושום נפש חיה לא מצאנו בעזרת הנשים, אבל גם זה משהו. דעו לכם – אין הדרת נשים אמיתית, יש רק נשים שלא אוהבות להתפלל, ולכן אף פעם לא רואים אותן בתפילה.
// אפרת קרסנר
הפוסט שבת כשרה בלונדון הופיע ראשון במה וזה