השעון המעורר הבלתי נסבל שבטלפון שלי העיר אותי בשש ורבע בבוקר. יש שיגידו שזה לקראת סוף הלילה, אבל היה כבר אור בחלון וזה בכלל לא משנה. את רוב הדברים הכנתי מראש- האוכל היה מוכן, היה לי דף עם הכללים אותם ארצה להעביר היום ואפילו ידעתי מה אלבש. אחרי קפה וקורנפלקס עם חלב יצאתי לכיוון תחנת האוטובוס. כמובן שחזרתי אחרי כמה דקות לקחת את שקית האוכל ששכחתי אבל אז באמת צעדתי אל התחנה. הלכתי מהר כי אני עוד לא בקיא בזמנים, והקדמתי בעשר דקות בערך כשאני מזיע ועם קצת בחילה, אבל עליתי על האוטובוס והנסיעה היתה קצרה באופן מפתיע. בדרך בדקתי כמה לייקים קיבלתי על הסטטוס מאתמול, קצת התכתבויות עם חברים שעוברים את אותו הבוקר כמוני ולבסוף הגעתי למקום עבודתי החדש- בית ספר תיכון בתל אביב.
זה היה יום חם, ממש חם. בחדר המורים- המזגן בקושי עבד, בטקס פתיחת השנה- הזעתי בטירוף כי לא היתה טיפת צל שלא היתה מלאה בילדים, בהתרוצצויות בין חדרים וחיפושי מדפסות- היה חם. היה לי חם כל הזמן, הזעתי הרבה וממש לא מהתרגשות. אה, ורוב הדברים לא עבדו- לא המדפסת, לא המזגן וגם לא היה תא פנוי בשבילי בחדר המורים.
בתכלס, נכנסתי רק לשתי כיתות מתוך השלוש שאני מלמד, לשעה כל אחת, ורק דיברנו על כללים ומבנה השנה והבגרות. לא היה טעם ללמד, ותמיד אומרים להיכנס קשוח ואחר כך להתרכך. עוד בתכלס- הם לא הפתיעו אותי. היום הראשון ללימודים, כל אחד מנסה להרשים את החברות והחברים לכיתה, לא נפלתי. הייתי קצת קשוח, הייתי קצת פורמאלי, הוצאתי תלמידה אחת מכל כיתה למסדרון והעברתי את מה שרציתי. ההבדל היה שבכיתה הראשונה סיימתי עשר דקות לפני הזמן וסתם מרחתי אותן כדי לא לשחרר אותם קודם. בכל זאת מורה מתחיל, מה יגידו אם אשחרר אותה. הם נראו ממש כמו… תיכוניסטים. נרגשים מהחברים, מנסים לעשות רושם עליהם ועליי, אבל פשוט ילדים שצריכים להגיע לבית הספר כל יום ובסוף השנה להיבחן על החומר.
אז הנה אני, מורה אמיתי, עם חדר מורים על כל המשתמע מכך (לגמרי קפה נמס משני סוגים, שחור ותה). נקווה שהתלמידים לא יתישו, ושיקבלו ציונים טובים בבגרות. אה, ועוד שבועיים חגים.
// ניב סוניס
הפוסט שלום תלמידים, לפתוח מחברות הופיע ראשון במה וזה