אוקיי זה מתחיל להיות רציני. קלטתי פאק באמינות באחד השירים שלי. אני שר "אני בן עשרים וכמה שאת רוצה" ואני בכלל בן 31 עוד שבוע! כאילו שלא מספיק הדיכאון הקל שתופס אותי כל שנה בתקופה שבה תאריך יום ההולדת שלי מציץ אלי ממוצרים בסופר בתירוץ של "תאריך תפוגה". אני כבר לא בן עשרים וכמה שאת רוצה, אלא אם כן זה עשרים ואחת עשרה.
אני לא אמחק את השורה הזאת, אני מת עליה. אני אתמודד עם התאריך הזה שמציץ אלי מהקרטון של חלב האורז שקניתי כי עם הגיל חלב רגיל התחיל לעשות לי רע בבטן. 31 זה העשרים וכמה שאני רוצה החדש, או משהו כזה. נפשית, זאת אומרת. כי גופנית אני מה זה בן 31, אלי אפילו נושק ל57. דלקות פרקים משנים של נגינה (ולא משנים של מה שאתם חושבים, יא חרמנים), תחילתה של כרס שבה אני נלחם בעוז חוץ ממתי שאני עובר ליד בורקס, ואפילו לפני יומיים לא הצלחתי לראות שלט של רחוב ברור. אמנם באחת בלילה באלנבי קשה לטעון לתנאי ראיה אידאליים, אבל פעם זה לא היה מפריע לי.
אז בעוד שבוע הפייסבוק שלי יהיה מפוצץ (עלק מפוצץ. מלא במקומות הנכונים) בברכות, אולי גם הוואצאפ, אולי גם בערב יבואו כמה אנשים לשתות איתי יותר מדי. אולי בגיל 31 אני אזכור כמה זה כיף לשתות יותר מדי עם אנשים, ואעשה את זה קצת יותר מפעם בשנה. כמו בכל שנה אני אזכר ביום הולדת שבע שלי, כשסבא שלי שיחיה וסבתא שלי ז"ל קנו לי את הספר "פצפונת ואנטון" ואני התבאסתי ממש כי רציתי רובוטריק. הם קלטו את זה ונסעו איתי לקניון איילון, וקנו לי רובוטריק. הרובוטריק הפך לטנק, והספר הפך לספר הראשון שקראתי, אחריו כבר לא הפסקתי, והיום כשאני נכנס לסטימצקי מתקשרים אלי מהבנק אוטומטית. אז תודה סבא וסבתא על חדוות הקריאה. וגם על הרובוטריק שהופך לטנק.
מתוך המתנה של סבא וסבתא משנה שעברה
ומה הייתי רוצה למתנה השנה? לא רובוטריק, ולא ספר. האמת, מהחברים שלי אני לא רוצה כלום. שימו חיוך ובואו לשתות איתי, זה מספיק (אפשר גם ספר). יש לי כמה בקשות מהיקום, למרות שכבר שקיבלתי ממנו ספר אתמול. מאוד יפה מצדך, יקום, אגב. ריגשת. אבל אם אתה כבר פה ואולי מקשיב:
– אני רוצה להצליח לקיים שיחה בטונים רגועים עם מישהו שיש לו דעות פוליטיות שונות ממני.
– בכלל, אני רוצה לשמוע יותר טונים רגועים בשיח הישראלי (לא יקרה, הא?).
– אה, אני גם רוצה מהפך פוליטי.
– אני רוצה שהכלב שלי יחיה לנצח.
– אני רוצה למצוא עבודה. אם אני אשאר במטבח של אורנה ואלה עוד חודש אחד אני אראה כמו לביבת בטטה וארגיש כמו סלט קלמרי שמישהו שכח על הדלפק חמש שעות בחום של אוגוסט.
– אני רוצה לזכור להנות ממשהו קטן אחד כל יום. משב רוח על כתפיים מיוזעות, תפוח אדמה שכרגע יצא מהתנור עם מלח גס, לא משהו גרנדיוזי. אם בא לך לפנק במשהו גרנדיוזי אני לא אתנגד, כמובן.
שים לב יקום יקר שלא אמרתי כלום על מוזיקה. זה כי מזמן הבנתי שאין לי מה לצפות לעזרה בתחום. תפתיע אם בא לך.
-אה ושפעם אחת החברה שלי תגיד שאני צודק ולא היא פחחחחחח סתם לא אני צוחק שנינו יודעים שהיא תמיד צודקת.
// זהר רץ
הפוסט מתנות גדולות הופיע ראשון במה וזה