זה הרבה יותר קל לא להרגיש בכלל. להיכנס ללופ של עשייה מהבוקר עד הלילה. ואז לצפות בכמה סדרות מפגרות. ועוד לא להתעורר ולהיכנס למייל בטלפון שנמצא תנועת יד קלה מהראש ולענות על דברים שיכולים לחכות יום יומיים. ולכתוב תוכנית שנתית לכל השיעורים שלי למרות שזה בסדר גמור לא לסיים את הכל בבת אחת. העיקר לחסום כל רגש מלחדור אליי.
זה הרבה יותר קל לא לבכות. לא לצייר, לא לכתוב. זה הרבה יותר קל להכחיש. אם אני לא נוגעת, זה לא קיים. אם אני לא כותבת זה נעלם. אם הקנוואס נותר חצי ריק, כל האפשרויות עוד פתוחות. לחכות לנס.
אבל אי אפשר. לא להרגיש, לא לדבר, לא לנגוע. במצב כזה זה שם תמיד. וזה יצא בכעס, בבכי היסטרי, בחולי. אז אני חושבת שאם אצליח לא להישבר, אוכל לשדר עסקים כרגיל ולהתחיל את שנת הלימודים בהצלחה. אני לא יכולה להיות בסטייט אוף מיינד של פאק איט. מדובר בתלמידים. זה לא איזו עבודה ללימודים שצריך לסמן עליה וי. זה אנשים צעירים שמגיע להם שאראה אותם ואקשיב להם. אז אני לא נותנת לעצמי להרגיש עד הסוף. כי אם ארגיש אפול. ואם אפול אני לא בטוחה שאצליח לקום. וכך יהיה מאוד קשה לשים מעלי את המסכה הזו של הכל בסדר ושל אני מורה ואני יכולה ללמד ולעבוד כרגיל. אז כלום לא נכנס. כלום לא יוצא. האפטיות חוגגת ומתחברת לציניות שמסתירה כאב גדול. כזה שאני לא נוגעת בו.
אבל תכלס אני חייבת את זה לעצמי ולכל מי שנמצא סביבי. כי ככל שאני נוגעת יותר, אני כנה יותר, אני פתוחה יותר, אני רגישה ומרגישה יותר, ככה יש לגיטימציה לכל אחד אחר לעשות את זה. וזה מה שהייתי ממליצה לאנשים שהם לא אני. אז הגיע הזמן לתת לעצמי את העצות שהיתי נותנת לאחרים.
תכתבי. אל תפחדי. זה שתכתבי לא משנה את המציאות, רק נותן לך לשחרר אותה. תציירי, כי ככה תוכלי לגעת ברבדים העמוקים יותר של הדבר. ככה תצליחי להיות קרובה יותר אלייך. תדברי, כי ככה תצליחי להבין את עצמך יותר טוב. ותביני שהכל לגיטימי. לבכות ולצעוק ולהרוס ולבנות ולירוק ולבלוע.
אבא הולך למות, זו האמת. את רואה אותו הולך ודועך. את רואה את הכאב הפיזי והפחד מהמוות. ואת רואה את אמא ואחים וכולם כואבים כל-כך. ואת כל כך קטנה. אין לך את הכלים באמת להתמודד עם זה. שום דבר לא יכול להכין אותך לזה.
אבל יש לך את הכלים של עצמך לפחות קצת לגעת. אסור לך לזרוק אותם. הרי לא לגעת בכלום, לא באמת מגן עלייך בשום צורה. להיפך, זה רק יוצר מצב שיהיה לך יותר ויותר קשה לנגוע. וזה כל-כך הזוי שאת, הגרפומנית, המתעדת, האוגרת זכרונות כפייתית, דווקא ברגע הזה נעלמת.
את צריכה לחזור לקרוא את הספר של ההתמודדות עם המוות. היו שם דברים שהרגשת שהם טובים לך. אל תפספסי את ההזדמנות לעבור את זה בצורה בריאה, עד כמה שניתן. אל תפספסי את עצמך. אל תפספסי את אבא.
תחווי את העצב. את הפחד. את הכעס. את הכלום ואת הכל. רק ככה תצליחי לנשום בגבול שבין ההודיה על התמיכה והרגעים של השבר. רק ככה תצליחי לצאת מהדבר הזה שפויה.
אז אבכה ואצרח עד שיכאב בגרון ואלטף עד אבא כל עוד זה לא כואב לו. כל עוד הוא כאן.
// טל עוז