אילו החיים שלי היו סיטקום, הכל היה יכול להיות יותר קל. הייתי יושבת בבתי קפה בשעות הבאמת טובות של היום, במקום לשבת במשרד ולהגדיל את המספר במשקפיים, חברים שלי היו גרים במרחק דלת ממני, ולכולם היו חיים מעניינים מלווים בקולות צחוק ברקע ברגעים הנבחרים.
אבל אלה הם החיים האמיתיים, כמו שנוהגים לקרוא לכל הסיפור הזה שלנו על כדור הארץ, כשמנסים להיות רציניים. ואולי אין גורל ואין נפשות תאומות, זו הרי מנת חלקן של הקומדיות הרומנטיות ותעשיית היהלומים, ואין לכל התמימות הזו מקום בתוך המנטאליות הציניקנית שגיבשנו עם השנים. ובכלל, יכול להיות שלכל סיר יש עשרות מכסים. בסין ידאגו לספק כל סחורה.
בסך הכל, אם נטרח להתבונן מסביב ולרדת לעומק כל העניין הזה, החיים גם די מסריחים – הרי לא באמת נועדנו לקום בשבע בבוקר ולבהות בנקודות על גבי מסך, ובחיי, קטיפת פטל לעיתים נראית כמו עבודה קורצת הרבה יותר.
ומי בכלל רוצה לטוס למדינות רחוקות, כשגם ככה כל מה שנעשה זה לצלם את עצמנו לרקע גשרים ופסלים והרים.
אבל אלה לא הרגעים הגדולים הם שחשובים, אלה אותם הרגעים בהם הרגשת שיש לך כנפיים, שיש לך סיבה טובה לנשום את כל החמצן הזה, שאתה מאבד אחיזה או מוצא משענת, נופל ופורש ידיים ועף.
כשאת יושבת במרפסת עם כוס קפה וספר מוצלח ולשנייה, אם תתפסי את הרגע המדויק ותתבונני עליו מהצד, את תראי שאת… מאושרת.
אלה הרגעים הקטנים שגורמים לכל השקיעות הפוטוגניות והחוויות הגרנדיוזיות להראות שטחיות, מכווצות למראה הרגשות האנושיים האלה שפורצים דווקא ברגעים שנראים לנו כל כך זניחים. ואז אנחנו נסתכל על עצמנו מהצד, וננתח את כל אותם הרגשות, נפרק אותם לאלפי חתיכות, ונתבונן על כל בורג וכל גלגל שיניים חלוד, נחשוב לרגע שבעצם אין לנו כל סיבה להיות מאושרים, נפיל את כל הברגים והרגע הזה לא יהיה שוב שלם.
אבל ממש כמו מכניקת הקוונטים, יש דברים שברגע שמנתחים אותם מכל הזוויות, הם לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו, טבעיים, נקיים מטביעות אצבע ומנשיפות ומריח אנושי. יש רגעים שצריך לעזוב כדי לאפשר להם להתקיים.
כמו לשים לב פתאום לעובדה המוזרה שאתה קורא את הכתוביות וצופה בסרט בו זמנית, ומאותו הרגע בדיוק לאבד את היכולת הספונטנית הזו לעשות את זה בטבעיות.
אלה הרגעים הקטנים שמשפיעים, בעדינות ובפשטות יוצאת דופן, כך שלא תרגיש, כך שלא תוכל לנתח. הנסיעה חזרה הביתה כשהכביש ריק וחשוך בחוץ, והשיר האהוב עליך מתנגן ברדיו; השניה הזו בצניחה, כשעומדים בדלת המטוס וקופצים אל תוך הריק. נזרקים לתוך האוויר, והרוח מלטפת את העור והכל כל כך רועש וכל כך שקט בו זמנית;
הרגע כשנכנסים למיטה אחרי שבוע ארוך, כשהשיער רטוב והבגדים נקיים ואתה מריח מסבון.
ואם תשאל אותי מתי עוד הייתי מאושרת, אתה בטח לא תבין איך אלה דווקא הרגעים הטריוויאלים האלה איתך שגורמים לי לפעמים להסתחרר.
כשאתה לוקח את היד שלי ומניח בתוך שלך, בתנועה כל כך טבעית ונינוחה, ואני כמעט יכולה להרגיש את כל האנדורפינים במוח גועשים ביחד כמו אלפי אותות חשמליים שגורמים למכוניות והמטוסים וכל המולת המאה העשרים ואחת להיות לא יותר מרעשי רקע.
כשהשעון המעורר שלך מצלצל מוקדם מדי בבוקר וכל ייעודי בחיים מתנקז ללאטום את כולי בשמיכה ללא פתחי מילוט, ואז אתה רוכן לעברי ואני מחבקת אותך ולא רוצה לעזוב אף פעם; כי אחרי הכל, מה זה כבר ייעוד בחיים אל מול הריח שלך.
כשאתה מעביר את היד בשיער שלי, כל קווצת שיער בין שתי אצבעות, בעדינות שיכולה לגרום לזמן להיעצר, למשאבות הלב להתכווץ, לעור להסתמר.
כשאנחנו לא חיים בסיטקום וגם לא בתוך קומדיה רומנטית, והכינורות לא מנגנים כשאני מדברת, והגשם לא יורד פתאום, כשאני מנשקת אותך ברחוב,
אבל כל רגע איתך מרגיש כמו סיבה טובה לנשום את כל החמצן הזה.
// אנה בלוך
הפוסט סיבה טובה לקום הופיע ראשון במה וזה