מחר זה קורה. היום שכולם מחכים לו אבל מצד שני רק מחכים שהוא ייגמר. ישיבה מתחילה בחצות, תגיעו. חושפים את הנושא והקבוצות, אני בכחולים והחברה הכי טובה שלי היא הקפטן של הקבוצה. אין לי ברירה אלא לתת את הכל. מחר מנצחים!
מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של מחנה קימאמה
אני קמה אחרי שעות שינה בודדות ויוצאת אל הקרב חמושה בכל דבר כחול שהצלחתי למצוא. אני גמורה מעייפות, הרגליים בקושי סוחבות אותי, בחוץ חם כמו בגיהנום. זה הולך להיות יום ארוך. כל היום יש תחרויות ואני מנסה לעזור איפה שאפשר ולהביא מה שצריך. רצה ממקום למקום כדי למצוא נצנצנים, אל-בד כחול וסיכות לשדכן (רגע, מי לקח לנו את השדכן?!). הולכת לודא שאף אחד לא עולה על השולחנות בחדר אוכל. צורחת מורל ומנסה להרים חניכים רדומים מהרצפה. קדימה, כולם להוציא בקבוקים ולשתות מים. ואיפה הכובע שלך ילד? מחפשת דרכים יצירתיות להכין פאת אפרו לרקדניות, מוצאת את עצמי דוחפת נייר גרוס לתוך בד שחור וזה יוצא נורא. נזכרת שהבטחתי שאקנה לשותפה לחדר מרכך אז אני נוסעת רגע לסופר הקרוב. מבינה שכולי לבושה כחול ונכנסת להחליף בגדים לפני שאני יוצאת ככה לעולם שבו לא כל יום רואים אנשים באמצע מלחמת-צבע. חוזרת ישר לתוך ארוחת ערב, כולם כבר מרוטים והאירוע המרכזי עדיין לפנינו. חייבים לתת בראש. אני בטירוף, לא מוותרת על הניצחון הערב.
מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של מחנה קימאמה
קצת לפני הסיום אני הולכת לשירותים, כל הדרך אומרת לעצמי כמו מנטרה שזה רק מחנה קיץ. בלב אני יודעת שאם שוב אפסיד המחנק בגרון יכניע והדמעות לא יזכרו שהכל משחק. בשבילי אלה החיים.
רגעי ההכרזה מתקרבים והמתח בשיאו, כולנו מחזיקים אצבעות.
ניצחנו!!
מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של מחנה קימאמה
במקרה הזה, "זר לא יבין זאת" הוא לא עוד קלישאה. כל כך קשה להסביר מה זה קימאמה למי שלא מכיר וחווה. איך מתחילים לספר על קימאמה סטאר ובנקוויט, מה זה סלטרון או מכבייה, דאנס סשן, סונג סשן, קרייניג סשן ועוד. למה אנחנו שומעים כל יום את אותם השירים, הולכים בתחפושות בלי סיבה וצורחים מורל בכל הכח שמונים פעמים ביום? איך מתארים 400 אנשים בכל הגילאים רוקדים בחדר אוכל לצלילי פיו-פיו או פיצ'י-פיצ'י, מזיעים, צוחקים ומתחבקים? ובעיקר קשה להסביר למה אנחנו מתלוננים כל הקיץ על מר גורלנו, על שעות העבודה הבלתי אפשריות, השכר הזעום ועל האוכל הנורא, אבל מרגע שכף רגלנו דרכה מחוץ למחנה (טוב, אולי יום-יומיים אחרי) אנחנו כבר לא יכולים לחכות שיגיע הקיץ הבא?
בדיוק לפני שנה פרסמתי את הפוסט הזה. גם אז הייתי באותה נקודה, קבלת הכאפה של חזרה למציאות אחרי כמעט חודשיים בבועה. בשלושת הקיצים האחרונים שלי אני עובדת בקאמפ קימאמה. השנה הכי קשה לחזור.
כי בקימאמה אומרים כל דבר לפחות בשתי שפות, כדי שלא יהיה אף אחד שירגיש בחוץ. בקימאמה מוצאים את הדרך להגיע לכל אחד, גם אם זה נראה בהתחלה בלתי אפשרי. בקימאמה הילד הכי מגניב בכיתה שתמיד מסתכל מהצד, ימצא את עצמו קופץ וצורח משמחה כשהקבוצה שלו תנצח. בקימאמה לא מוותרים על מסורות, גם אם כבר מזמן שכחנו למה הן התחילו ולא מוותרים על ילדים, גם אם הם חושבים שהם רוצים הביתה. בקימאמה עובדים, אוכלים, ישנים, בוכים וצוחקים עם אותם אנשים, שבלי לשים לב הופכים למשפחה שלך.
מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של מחנה קימאמה
בלי לחשוב על מה שקורה בחוץ בלי לקרוא חדשות או לדבר עם חברים מהבית. בקימאמה אני יכולה להיות אני.
// לי לזר
הפוסט הקאמפ של הלייף הופיע ראשון במה וזה