אני מפחדת. הגעתי לגיל 25 ועכשיו אני מפחדת.
זה לא היה בתכנון בכלל. הרבה דברים תכננתי והרבה דברים קרו.
אבל לא תכננתי להיות שמנה כל החיים.
אני לא יודעת איפה נפלה עלי ההבנה שזה פשוט המצב.
אני מרגישה כאילו כל החיים אני במים עמוקים, כשמישהו יושב על סירת הצלה לידי וצועק לי "זה לא יצליח לך, את הולכת לטבוע, לא תוכלי לצאת מהמים לעולם, פשוט תוותרי".
ומדי פעם יש לי פרצי אנרגיה ואני פוצחת בשנה או חצי שנה של אימונים מטורפים ורואה סוג של תוצאות קלושות, אבל אז קורה משהו ואני שוב שוקעת, והקולות האלו לא משחררים ומעוותים לי את החשיבה ומשכנעים אותי.
ואין לי כוח. אין לי אנרגיות יותר לשחות.
אני מפחדת כל הזמן שאשכח כמה השקעתי בשביל להגיע עד לפה ושאני לא אחזיק מעמד נפשית,
אני מפחדת שהקולות התמידיים האלו מהחברה, מהתקשורת, מהאנשים שמשכנעים אותי שאני לא בסדר, שלא מגיע לי, שלא תהיה לי אהבה, שאני תמיד אהיה פשרה בשביל מישהו, שאני בושה,
אני מפחדת שהקולות האלו ישכנעו אותי ואני אוותר.
ואני אפסיק לנסות להלחם בהם.
אני יורקת דם פה.
אני לבד פתאום. פתאום קמתי בוקר אחד וקלטתי שאני לבד.
אני עובדת כל הזמן ומאחר וזה לא עגלות אני גם לא מצליחה לעמוד כלכלית,
אבל גם לא מסוגלת להתמודד נפשית עם עגלות. ומפחדת שאין לי יותר אופציות.
אני עייפה לעמוד כל השבוע על הרגליים, ללכת לחדר כושר גם כשאני גמורה,
ללמוד לתואר ראשון שאני לא יודעת מה אעשה איתו במקביל,
לגמור לעצמי את כפות הרגליים, את העצבים, את הגב.
ולהשמין. כי הגוף שלי לא מתפקד כבר. להשמין למרות שזה כבר לא קשור לאוכל בכלל.
אני מפחדת שאתם בחיים לא תקבלו אותי. ואני מפחדת להיות לבד.
אני מתביישת בעצמי כל הזמן.
אבל אני כבר לא יודעת מה לעשות.
אמרתם לי לאכול אורגני? אכלתי.
אמרתם לי להתאמן? התאמנתי.
אמרתם לי להפסיק לאכול בשר? חלב? גלוטן? פחמימות? הפסקתי.
אמרתם לי לשתות מים? ויטמין די? ובי? ואבקת חלבונים? ומשקה מלחים? שתיתי.
ואני עדיין לא רזה.
ואין לי כוח יותר. די. אני גמורה מזה.
אין לי מה לתת.
אין לי כוח לפילאטיס ויוגה ודיאטה ושייקים וספירות קלוריות ומדידת שומנים ובדיקות היקפים.
אני לא רוצה להלחם יותר.
אני רק רוצה לחיות. אני רוצה לתת אהבה. אני רוצה לעשות ילדים. אני רוצה שקט נפשי.
ואני מפחדת. כי נולדתי ככה ואתם לא אוהבים אותי ככה. ואני נדפקתי.
ואתם הסתדרתם. כי העולם שבו אנחנו חיים נותן לכם לגיטימציה לגנות אותי.
להחליט שאני עצלנית. שאני חולה. שאני מסכנה. שפשוט לא בא לי "להשקיע בעצמי".
וזה מצב תמידי של ענן שחג סביבי ולעולם לא משחרר.
וכל מצב חברתי אני אחשוש שאני שמנה מדי בשביל להיות נוכחת בו.
אני אחשוש שלא מגיע לי, שהם לא רוצים אותי, שאני מפדחת את עצמי.
אני אחשוש שאני אקבל פתאום קמצוץ של תקווה שאני בסדר ואז אתרסק כי מישהו שוב יגיד לי
"את ממש יפה חבל שלא תרזי".
ואני הכי מפחדת כי יום אחד אני רוצה לשנות את העולם.
אבל כרגע?
אני לא מצליחה אפילו לשנות את עצמי.
And in English-
//לודה גרקו