ביחסים שביני לבינו, לרוב אני קובעת את הלו"ז של היציאות תוך כדי שאני משתדלת להיות החברה התומכת בתקופת מבחנים ולחצים אחרים. אבל כששמעתי על מופע השקיעה של גידי גוב ביום שישי חשבתי לעצמי שאין יותר מרגיע ומדהים מזה שוויתרתי על התיאום מראש ופשוט התקשרתי להודיע לו. הוא מרוב לחץ שמע בחצי אוזן על איזה מטלה שתפריע לו ללמוד ובכל זאת מילמל כן. את זה אני יודעת כי ביום של המופע הוא שאל אותי לאן אנחנו הולכים ו-גם ההורים באים?!
ככה זה שכולם רוצים להיות חלק מנוסטלגיה וחלק מההווה. אז נסענו כולנו ללייב פארק זאפה בראשון לציון ביום שישי בשעה 19:00 והתיישבנו בכיסאות המסומנים.
אכלנו אבטיח פושר ושתינו מים צוננים שמכרו במקום בזמן שאנחנו מחכים שהמאסטרו יעלה, ואני -כיאה לבחורה – נזכרתי רגע לפני שאני צריכה לשירותים, תוך כדי הליכה לשם מתקשרת מהר לטל להודיע לו (כמו גרופית אמיתית) שראיתי את גידי גוב בדרך לבמה!
רצתי חזרה לתפוס את המושב שלי בדיוק בזמן לשיר הראשון "שקיעה נוגה" – אני מבינה את בחירת השיר (מופע שקיעה) אבל כבר בשנייה הראשונה הרגשתי איך כל ההתלהבות והשמחה שלי שוקעת ביחד עם גידי גוב.
היה משהו מביך באוויר, זה הרגיש כמו דייט צהריים שאתה רק מחכה שיתחיל להחשיך כדי להרגיש משוחרר יותר, למזלנו זה קרה – "אלף כבאים", "אני שוב מתאהב", "סימן שאתה צעיר", "עניין של זמן", "נאחז באוויר" שרתי בקולי קולות כאילו אין אף אחד בסביבה וגם את "הריקוד המוזר של הלב" בביצוע מדהים עם רונה קינן שלמרות החזות הקשוחה הייתה שם להחזיק את הגיטרה ולגרום לקהל להרגיש דופק אמיתי.
משב רוח רענן – רונה קינן
החלק הקשה הוא שהייתי בהופעה של גידי לפני שלוש שנים, ישבתי בזאפה ת"א בשורה ראשונה והתמוגגתי. אני מודה שדמיינתי כמה פעמים במהלך ההופעה איך אני עולה לבמה לחבק אותו. חודשיים אחרי הייתי אי שם בגוואטמלה קוראת אייטם שענת גוב נפטרה והיה לי עצוב – אולי מהקשר שלי למחלה שלצערי לא פוסחת על שום משפחה – אבל גם חשבתי עליו, מזדהה ותוהה איך ההופעות ישמעו מעכשיו.
שלוש שנים אחרי וזה עדיין ניכר שגידי גוב לא התאושש, אבל מצד שני אולי זה הגיל והלוואי עלי בגיל 65 לעלות על הבמה ולעשות את מה שהוא עושה.
בכל שיר נוגה, גם אם זה לא נכון – לא יכולתי שלא לחשוב "הוא שר עליה?" והמחשבה הזו עשתה לי צביטה בלב ולעומת זאת בכל שיר קצבי עשה אותי טיפה שמחה ואמרתי הנה זה קורה. היה לי חסר גם התקשורת עם הקהל, רציתי יותר, רציתי להרגיש את מה שהרגשתי אז.
אני שואלת את עצמי אם אני אלך לעוד הופעה שלו ונכון לעכשיו אני עוד לא יודעת, ככה אנחנו בני האדם – שומרים חסד נעורים.
// לירז אפרתי
הפוסט גידי של היום ופעם הופיע ראשון במה וזה