יום אחרון לתואר. עוד שיעור אחד ואני לא אצטרך להגיע יותר למכללה רק בשביל קורס עם נוכחות חובה. בדרך לאוטו השמש סינוורה אותי כמו גוף תאורה שמכוונים על שחקן בהצגה. כל כך חם שזה פשוט לא נתפס. אני מרגישה כמו המכשפה מארץ עוץ או אולי כמו קרטיב לימון בידיים של ילד בן 3 בבריכה העירונית – פשוט נמסה. עוד רגע וזה נגמר.
באוטו הכל מתבהר. המזגן מכוון לי על הפנים, מכניסה לדרייב, לוחצת על הגז ומשאירה מאחוריי שלוש שנים של התבגרות והתפכחות. על הכביש אני כבר מתכננת בקרים של שינה עד מאוחר ומחייכת לעצמי לבד באוטו כמו מפגרת. "את יכולה להיות גאה בעצמך" אני מפטמת את עצמי בגאווה, "הצלחת להשיג עבודה ככתבת באתר מוכר ומצליח. עוד לא סיימת את הלימודים וכבר התברגת, כל הכבוד".
חודש אחר כך כבר הבנתי שהתפיחה על השכם הפכה לסטירת לחי כואבת, עם הצד המעליב. העבודה הזאת נוראית. זה לא אני, זה לא מה אני רוצה לעצמי. אני רוצה להתפטר. "השתגעת?" המצפון שלי התעורר, "לוותר על עבודה כזאת? את חייבת למשוך, לעשות את המיטב. אז מה אם את עובדת עד שלוש בלילה? אז מה אם המשכורת לא מכסה חצי משכר הדירה? על הזדמנות כזאת לא מוותרים". אז המשכתי בכוח. בכל הכוח שיש לי.
עוד חודש עבר, אבל ההרגשה לא כל כך. נלחמתי שיהיה לי עניין במה שאני עושה, ניסיתי להתגאות בעבודה שלי אבל לא הצלחתי. לא עשיתי את זה מהמקום הנכון. אבל מי עובד בשביל להרגיש טוב עם עצמו, נכון? הרגשתי שאם אתפטר אהפוך לעוד אחת מהכפויות טובה שמרשות לעצמן למצוא עבודה שבאמת מעניינת אותן. הרי אני צריכה כסף, אני צריכה תעסוקה, אז פשוט תסתמי ותעבדי.
"מותר לך", חברה חכמה ייעצה לי באחד מהתקפי הבכי שלי. "מותר לך לחפש את עצמך, ולהבין מה טוב ומה רע, וגם להבין מה את לא רוצה, זה בסדר גמור". לא הצלחתי להרשות לעצמי את החופש להבין מה אני רוצה לעשות בשארית חיי. הנה אני, במרחק ארבעה מבחנים וסמינריון לקבלת התואר, שלוש שנים מחוץ לבית, עצמאית וענייה, ולגמרי אבודה. מה עכשיו?
אחרי התמוטטות קטנה שכללה המון בכי ו-40 דקות בהליכה מהירה ברחובות באר שבע, התפטרתי. ומאז אני חופשיה. מרשה לעצמי לתקן, מרשה לעצמי להתלבט, מרשה לעצמי ללמוד למבחן ביום ראשון מבלי לדעת מה יקרה ביום שני. בפעם הראשונה בחיי אני ניצבת בפני זמן אישי שהוא לא בין לבין, הוא הזמן היחיד. שחררתי. מתישהו הבלאגן הזה יהפוך לסדר. מותר לי לקחת את הזמן ולחשוב, להתעצב, להישבר ולהתיישר מחדש.
// גל איל
הפוסט היום האחרון הופיע ראשון במה וזה