יושבת על ספסל בגן המשחקים השכונתי. הקטן נורא רצה זמן איכות עם אבא ואימא בגן שעשועים, בינינו, גם אנחנו מאד רצינו.
שמש נעימה מציצה עלינו, צחוק ילדים, הבאתי פירות, איזה פסטורליות. אם לא היה מדובר בבן שלי הייתי צריכה שקית הקאה.
הילד מתרוצץ. כיף לו. כל העולם פרוס לרגליו. מה יבחר? על איזה סולם יטפס? באיזו מגלשה יתגלש?
יש כל כך הרבה מתקנים. הכל חדש וצבעוני.
"אימא זה גבוה לי מדי את יכולה לעזור לי לטפס?", בטח חמוד.
נחלצתי לעזרתו, איזה התרגשות הוא הגיע למעלה ואני נסחפת לשמחה, כאילו צלחנו יחד את האוורסט.
הוא מנופף לי ממרומי המתקן והנה המפלצת מבצבצת, אני חוששת. חרדה, קלה.
שחלילה לא ייפול או יקבל מכה שלא נעכיר את האווירה.
"אימא תראי אותי, אני הכי גבוה בעולם, כמעט רואים מפה את אלוהים". אני מסתכלת מלמטה, מבט מבוהל בעיניים: "איתי תתרחק מהשפה, לא לעמוד קרוב לסולם". כל מה שעובר לי בראש זה – אם הוא נופל משם אני מתה. במקום.
הוא לא רואה את הסכנות רק את ההישג, הוא הגיע למעלה, טיפס על הסולם הכי גבוה, אין אושר גדול מזה.
הוא לא יודע על מה אני חושבת, זה גם לא ממש הגיוני, באמצע ההתלהבות הזו, אני צועקת "תיזהר, תתרחק, חכה רגע אני באה", קצת כועסת על עצמי שאני ככה מלחיצה, הרי אני אימא מאד משחררת, לא היסטרית ובטח לא מלחיצה.
אז מה אני מטפסת על סולמות באמצע הגן משחקים? להנאתי? עובדה, בדרך למעלה במעלה הסולם. ממש כשאנחנו מטפסים,יותר נכון, הוא מטפס ואני עומדת מאחוריו צמוד צמוד, מקבלת בירכיות ומרפקים לפנים(לא כואב לי) אני מחזיקה חזק שלא ישתחרר ממני. אני רואה אותו רץ, אדרנלין מטורף, קופץ ממתקן למתקן ולוחשת בשקט:" בזהירות, שלא תחליק". לוחשת, אני לא רוצה להכניס לו פחדים, אני מגדלת אותו, משתדלת לחנך אותו לעצמאות, להבנה שגם אם נופלים, קמים. גם אם קצת כואב בסוף הכל עובר. אז למה אני רואה שחורות, פוחדת שיתרסק, שישבור, שידמם(חס וחלילה).
איפה התמימות, הנאיביות, רוח הנעורים שהייתה בי? גם אני הייתי מטפסת על עצים קוטפת תותי יער, הולכת לחורשה לחפש נחשים. החיים האלה, השחיקה, חיסלו כל פיסת ילדות שאי פעם הייתה בי? או שזה טבעי, שזו אימהות בעצם.
כמה כיף להיות ילד עוד מתקן ועוד אחד הכל כל כך מסעיר. לנסות לטפס על כל סולם גבוה ומפחיד ככל שיהיה מקסימום אימא תעזור. תיתן דחיפה קטנה והופ אני למעלה, גם אם אפול יש מי שירים, ילטף, ינחם. מחר נטפס על עוד עץ, עמוד, קיר.
סולם חבלים, מגלשה גבוהה, נדנדות וטרמפולינות. הכל נראה לי כמטאפורה אחת גדולה. הקבלה לחיים עצמם. מה גורם לי לנתח בילוי משפחתי בפארק? כבר אי אפשר לבלות יום שמשי בגן משחקים?
מה פרויד היה אומר על זה?
//אורטל לוי איבגי