לילה. בית ריק. הסתובבתי לי בתוך החלל, מרגיש לא שקט. פתחתי תריס מוגף. קרן אור של פנס רחוב האירה, הרחוב דמם. שוב אותו חלום רץ בראשי, אני לא יודע איך להסביר את זה אבל משהו בדבר הזה החל לבעור בי כמו שרק בתוך גבר זה יכול לבעור.
"אף אחד לא יבין אותי" אמרתי לעצמי. זה גדול מידי. אני לא אצליח.
הלכתי במהירות כנועה לעבר המחשב והתיישבתי, אור הפקודה מן העכבר זרח ממסך המחשב. שוב אותו דף ארור, דף שאומר לי בכתובית ענקית וכל כך גאונית פרסומית: "ימאהה – אל תחלום, תגשים".
לצערי זה לא אני (driver Photographer on flickr)
אותו כלי ארור אוחז בי במשך שנים ולא מרפה. כמו אישה יפה אני חושק בו, מביט בעיניו המלוכסנות בצבע כחול, כל כך חזק ומרשים, מקרין ביטחון ועוצמה, יוקרה ורגישות וגם הישבן השפיצי שלו לא רע בכלל.
לא יכולתי להתאפק, זה היה גדול ממני. קמתי מהמחשב וצעדתי לעבר החדר בפסיעות דקות. בראשי אני אומר לעצמי ומשנן: "אל תחלום תגשים, אל תחלום תגשים".
אז אולי אני קורבן של תרבות הצריכה ואולי אני לא מחושב כלכלית ואולי אני פתי מאמין לכל דבר – אבל שורה תחתונה אני יודע שזה מה שאני רוצה וזה הנוסחה הכי פשוטה שיכולתי למצוא בעולם כל כך מורכב.
Justin Capolongo on flickr
בוקר, שמש חמה העירה אותי, התמתחתי כמו חתול אחרי שינה נעימה על אבן חמה. התרגשתי וחששתי, אך הייתי בטוח לאן אני הולך. אל עבר החלום הרטוב. שלי לפחות.
הוא עמד במלוא הדרו מאחורי חלון זכוכית דק. "רק המוות יפריד ביננו" אמרתי לעצמי וחיוך עלה על שפתיי. פתחתי את הדלת, אנשי מכירות קיבלו את פניי בחיוכים מזמינים, חייכו לעבר מושא תשוקתי. הם התגלו לי כמלאכים שמגשימים כל חלום. הם היו נעימים וטובים. רצו לקיים כל מה שרק ארצה.
בום, מתעורר. אנשי מכירות שרואים אותי כשק של כסף. "לא, לא, לא באתי להגשים חלום" התעשתי על עצמי ושוב טושטשתי והכל בגלל מבט לימין שקירב אותי למלך הבלתי מעורער, הכל כך נחשק, ויפה, ועדין. יכולתי לראות את הנפש שלו שאומרת: "אני לא קשוח כמו שאני נראה…"
זה היה טימקס 2015 חלום חיי.
חדור מטרה וחולם בו זמנית ישבתי מול סוכן המכירות. מהעסקה אני זוכר את ההתחלה ואת לחיצת היד בסוף. חתימת העסקה נעלמה מזיכרוני כמו צעדי גבר ביום חתונתו: נתק. חלום. רצון.
לחיצה על כפתור ההתנעה שלחה אותי לשמוע את המנוע קורא את שמי, מזמזמם אותו דרך צלילי האגזוז זה הזכיר לי את המוזיקה הטובה בעולם: קלאסית של שוברט, מוצארט ובטהובן במפגש פסגה (ואני לא מגזים לאנשים עם תשוקות זה נשמע בדיוק ככה).
יצאתי אל הכביש המהיר, לקחתי נשימה והרוח נשאה אותי לרקוד ואלס ולא עם באשיר. הרגשת הסיפוק שטפה את גופי ומילאה כל חלקה טובה.
תודה לך יפן על מהנדסים מדהימים שיודעים לגעת במיתרי נפשו של הגבר. תודה.
// איתי פרץ