הוא נסע בלי קסדה בשטחים שמסביב למושב על האופנוע החדש שאבא שלו קנה לו. בלילה, עם חברים שלו. סתם, נסע. חופש גדול, אווירת עושה-מה-בא-לי, גיל 16. נתקע בערמה של זבל ששפכו על הכביש ועף מהאופנוע על הראש ועכשיו הוא מאושפז במצב קשה ורק אחרי שני ניתוחים ושבועיים בטיפול נמרץ הוא פתח קצת את העיניים שלו.
עד לפני שזה קרה, הייתי רואה אותו מסתובב ברחובות המושב עם חבורת הגברברים שלו, שהוא מהמייסדים שלה. לפעמים היה מתפדח להגיד לי שלום כי הוא ביישני כזה. ככה זה, שאתה בגיל שחצ'קון זה סימן היכר לחידלון. אבל אל תתבלבלו, מדובר בגב-גבר. הוא חסון ואיתן ויש לו כל הזמן מן חיוך כזה של כל יכול. הוא באמת יכול לסובב את כולם על האצבע הקטנה שלו. הלוואי עלי, עם כל הילדות העשוקה שלי. לא ברור מה נהיה ממני ואם מישהו גאה בזה, אבל אני מאוד גאה בו. בעיקר כי הוא מצליח להישאר חתיך, למרות שחיברו לו זונדה ושיש לו עכשיו תפרים בגולגולת.
בתחילת האשפוז באו המון אנשים לבקר, אבל הזרם קצת ירד עם הזמן. ביום שישי בערב החלטנו שחייבים לנסוע לשם כדי לשמח את ההורים שלא ישנו עוד מלילה התאונה. הם מעבירים ימים על גבי לילות על הספסלים שמחוץ לאשפוז. פשוט מחכים למשהו שיקרה. ביקשתי להיכנס לחדר הטיפול כדי לראות אותו. בפנים ראיתי מסביב ילדים קטנים יותר ופחות, חלקם רדומים, חלקם נאנקים מכאב. עמדתי מעל המיטה שלו, כשהוא מחובר לטריליון מכשירים שעושים צפצופים. הייתי עם בת דודה שלי האלופה ששרה לו את "שבת המלכה" של ח.נ. ביאליק ולא הפסקתי לבכות. לראשונה מזה זמן רב לא בכיתי עלי, אלא על החיים של הנסיך הזה, שהוא אחד הדברים היותר יפים וחזקים שיש ביקום. רק שלושתנו ברגע הזה, הוא שוכב בלי הכרה, אבל נראה לי שהוא גם קצת התרגש, בדרכו האדישה.
אחרי שכל זה קרה, אני מאוד מאוד עצובה אבל גם שמחה. שמחה כי מרגישה שזכיתי שיש לי את המשפחה והחברים שלי. וגם שזכיתי, כי ממש עכשיו קוראים אותי. תודה על זה. אני באמת שמחה שאני יכולה לכתוב ולהישמע, לאהוב ולהיות אהובה. אני שמחה שאני יכולה לעשות מה בא לי, אפילו שיש כאלה שיגידו שאני עושה את זה קצת עקום. אבל לא אכפת לי, כי איך סבתא שלי אומרת – "כל עוד אני על הרגליים, הכל טוב". ואני מחכה שאתה – דור, תהיה על הרגליים, ואני אוכל לפדח אותך עוד בכביש במושב ולהזכיר לך שאני אוהבת אותך.
// זוהר דניאל