קשה לי לשים את האצבע מתי התחילה אצלי האהבה לכדוריד. הייתי בת 9 בפעם הראשונה שזרקתי כדור לשער, ומשם התחילו להן 12 שנים מדהימות שלא הייתי מחזירה גם בעד דייט עם ג'וני דפ.
בכיתה ט' הגעתי לראשונה להפועל ראשון לציון. נדהמתי לגלות שחוץ מזה שראשון דווקא כן על המפה, ומסתבר שאפילו חוף ים יש להם, יש שם גם אוכלוסיה ממש לא רעה. הבנות הצליחו לשבור אצלי את כל הסטיגמות של העיר שלהן, ואני כתל אביבית בת 14 שמסתובבת עם מטען לא קטן של דעות קדומות, הצלחתי להביא איתי קצת מעבר לנערה שחיה בבועה. במהרה הפכנו להיות החברות הכי טובות, כמו מהחבורות של הבנות המקובלות בסרטים, רק תחליפו את המיני בטרנינג ואת העקבים בנעלי ספורט.
מה שהתחיל כתחביב הפך בין לילה למרכז חיי. את רוב שעות היום הייתי מעבירה בפקקים של קו 129 שעושה תל אביב – ראשל"צ, ואת השאר הזמן או באימונים או עם בבילוי עם הקבוצה.
האולם הפך להיות הבית שלי, אני מכירה בו כל כיסא, כל כדור וכל לכלוך שיש על הפרקט. כל שנה כאשר אני נכנסת למגרש אחריי הפגרה של הקיץ אני נושמת אוויר פנימה ונזכרת מחדש עד כמה התגעגעתי לריח המסריח של זיעה ונעליים.
להיות שחקן כדוריד במדינת ישראל זה דבר לא פשוט. להיות שחקנית כדוריד במדינת ישראל, זה כמעט בלתי אפשרי.
המימון הוא דל, ואם לא הייתה לנו מנהלת קבוצה כל כך אדירה שיודעת איך לשכנע גברים ששווה להשקיע בקבוצה של בנות, כנראה שהיינו מוצאות את עצמנו משחקות בבגדים משוק הכרמל, ולא מדים שמכבדים את המשחק והאגודה.
יש תמיכה מצד המועדון, וכנראה שזה המזל שלנו. קשה מאוד להיות חלק ממועדון ספורט שקבוצת הבנים הבוגרים שלו לוקחת דאבלים על ימין ועל שמאל. חוץ מזה שזה מעמיד סטנדרטים מאוד גבוהים, לעיתים מאוד קשה לנו הבנות להתרכז באימונים כשאנחנו יודעות שהבנים מתקלחים במלתחות ממש 100 מטר לידנו.
הפועל זאת משפחה עבורי, ולא בדרך הרדודה והקלישאתית שאוהדי הפועל ת"א צועקים במשחקי כדורגל.
כשאני משחקת, אני לא משחקת רק בשביל עצמי. אני משחקת בשביל כל החברות שנמצאות איתי על המגרש. על המגרש כולן בשביל אחת ואחת בשביל כולן. יש מעין אחוות בנות כזו שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. תמיד אעדיף להפסיד עם הקבוצה שלי מאשר לנצח לבדי.
פוסט אחד לא מספיק על מנת להסביר את החברות המשוגעות שלי, שבמקום ללכת לים מעדיפות לקרוע את התחת בספרינטים וזריקות לשער. אם באמת תרצו להכיר אותן תצטרכו להתחיל לבוא למשחקים שלנו ולעודד!!
אז אין תנאים, אין כסף, וכמות הפעמים שהייתי צריכה להסביר שזה שאני שחקנית כדוריד לא מיד הופך אותי ללסבית ושווה בערך לכמות הפעמים שהרב הראשי לישראל אמר "ברוך השם". נכון, יכול להיות שעוד כמה שנים נמצא את עצמנו משחקות בנעלים מרופטות וקרועות, ובזמן הקרוב כנראה שלא נקבל שכר של מנכ"ל בחברת היי-טק.
אבל אם תשאלו את הקבוצה שלי, מצידנו לשחק בחזייה ותחתונים כל עוד נוכל להמשיך לשחק יחד ולהיות הקבוצה המדהימה שנותנת דוגמא לשאר הנשים והגברים בארץ, שיופי יכול להגיע גם עם שרירים בידיים, שזיעה על בנות זה לא דבר מגעיל, ובחורה עם כדור ביד זה ממש, אבל ממש סקסי.
// שלי ארד אלן