ישנן דרכים רבות שאני משתדלת לא לעבור דרכן כי הן מזכירות לי אירועים ספציפיים שאני מעדיפה לשכוח. תחילה אני במכוון לא עוברת דרכן ולאט לאט זה הופך הרגל אוטומטי במוח שלי והדרך אינה קיימת מבחינתי וכך רחובות שלמים נמחקים מהוויז האנושי שלי.
השבוע, קו אוטובוס שאיני מכירה חלף על פני בית חולים איכילוב. הבנתי שהמוח שלי ביטל את הדרך הזאת בחודשים האחרונים באופן עצמאי ומבלי לערב אותי ומאז שסבתא שלי נפטרה לא חלפתי על פני המקום. קו 89 מרמת החייל הסיע אותי ולא ידע שממש בעוד רגעים ספורים תיפתח תיבה סגורה בלב שלי ואיתה זרם דמעות ששמרתי כי פשוט לא היה לי זמן לעכל או להיות עצובה. השגרה והעבודה לא מאפשרת לי לשמוח עד הסוף או להיות עצובה עד הסוף, או להרגיש כל רגש שהוא עד הסוף-אני כל הזמן רצה, בלי לעצור לנשום, לשתות או לבחון את המרחק אליו הגעתי.
"בואי רגע חמודה, אני יכולה לבקש ממך בקשה?" אחת המבוגרות במחלקה של סבתא שלי בבית חולים איכילוב צעקה לי מהחדר ליד. הייתי מגיעה לבקר אחרי שעות הביקור המקובלות בגלל שהייתי עובדת אחרי שעות העבודה המקובלות (משרד פרסום כבר אמרתי?). ניגשתי אליה, היא שכבה מחוברת מכל חור אבל מטופחת להפליא, על שפתייה מרוח אודם בגוון אדמדם וללחייה סומק שהבהיק על עורה הלבן והורידים הבולטים. היא החזיקה לק ביד רועדת "תוכלי למרוח לי לק חביבתי? אולי הנכדים יגיעו עוד כמה ימים לבקר אותי", היא ביקשה בקול רך ונעים. רציתי לחבק אותה אבל אני לא מהנשים שמחבקות אז חייכתי, הסכמתי ובמהלך המריחה דיברנו אבל בעיקר הקשבתי. וכך בכל פעם שהגעתי לבית החולים עזרתי למבוגר אחר בבקשה אחרת. לא היו נכדים נוספים במחלקה אבל הכרתי את הנכדים של כולם מתמונות ומסיפורים. כל הסבים גאים וכל הסבתות מתמוגגות. אבל הנכדים? מנהלים את סבא/סבתא בטלפון.
בביקור האחרון סבתא ביקשה שאראה לה את הנינים בתמונות ואמרה לאט וכמעט בלחש את שמותיהם, כאילו נפרדה מהם. כל העת הפצירה בי ללכת הביתה כי אני בטח עייפה ועבדתי קשה וציינה כמה גאה בהישגיי השונים. היא לא חדלה להגיד לי תודה שבאתי כי היום היא נפרדת ממני, אין לה כוח יותר להחזיק. צחקתי ואמרתי לה שעוד נשב כולם יחד סביב שולחן החג. סירקתי את שיערה הדליל, היא החזיקה לי את היד ולראשונה, היד הייתה חמה לעומת הגוף הקר המכוסה בשמיכה תמידית.
בבוקר התקשרו להודיע לי שהיא נפטרה, בהתחלה לא בכיתי, סירבתי להאמין. את מי אבקר בשבת? מי תכין לי פירה? מי יתקן לי את השגיאות בעברית כמו שרק היא יודעת? מי יתפאר במורשת ארץ ישראל? מי מאחד את המשפחה עכשיו?
אני מצטערת סבתא, על שיחות הטלפון בהן מיהרתי לסיים ולא הקשבתי יותר, אני מצטערת סבתא שלא ביקרתי יותר, אני מצטערת סבתא שלא הייתי נכדה טובה יותר, אני מודה לך סבתא על המילים שידעת להגיד והעצות הנכונות, אני מודה לך סבתא על הכל. אני מצטערת סבתא שכל הנכדים מבינים מה באמת חשוב רק אחרי שהכל נגמר.
// נטע נתיבי