צלצול הפסקת עשר.
כל הילדים יוצאים מן הכיתה ורק צביקה דותן חרא קטן נשאר לשבת על הכיסא ולא זז.
הוא מוציא מן התיק את ארוחת הבוקר שלו, פותח את שתי פרוסות הלחם הלבן לבדוק מה אמא הכינה לו היום, אין הפתעות, את זה הוא כבר ידע לפי הריח, הפרוסות מרוחות בחרדל וביניהן מונחות ארבע חתיכות של נקניק סלמי. הוא מתחיל לאכול כאשר החבורה של יואב נכנסת לכיתה.
"תראו, תראו, צביקה דותן חרא קטן אוכל סלמי ולא מריח כמה הוא מסריח" יואב מזמר בקול.
"תגיד צביקה, את החרדל אמא שלך לקחה מהאוזניים שלך?" אומר יובל.
"אל תחייך צביקה, רואים שגם היום לא צחצחת שיניים" מוסיף אלון.
עדי סנד מתוך תערוכת "משונע"
שגיא מתחיל לרוץ, עובר בין השולחנות, בדרך הוא נוגע בגבו של צביקה דותן חרא קטן, אבל הוא לא עוצר עד שהוא מגיע ליואב, נוגע בו וצועק "צביקה עליך!" מתגלגל מצחוק ומתחיל לברוח.
יואב לא נשאר חייב, הוא לא רוצה שצביקה יישאר עליו, הוא רץ בין השולחנות, מפיל כיסא ומגיע לגיל, נוגע בו וצועק גם הוא "צביקה עליך!". "איכססס" נגעל גיל ורץ ליובל כדי להעביר אליו את צביקה.
כך נולד המשחק "צביקה עליך".
אף פעם לא נמאס לנו לשחק "צביקה עליך", אף פעם לא בחרנו את צביקה לשום משחק קבוצתי, תמיד הוא היה יושב בצד, ליד המורה ומתבונן בנו.
יום אחד המורה אהרון שאל את צביקה אם הוא רוצה להצטרף למשחק. "בטח שאני רוצה", אמר צביקה, "אבל הם לא רוצים לשתף אותי, אף אחד לא רוצה שאני אהיה בקבוצה שלו, אף אחד לא ימסור לי, הם יצעקו עלי, יצחקו עלי, יקללו אותי".
"אתה יודע למה הם מתנהגים אליך ככה?" שאל אהרון בלי להביט בצביקה.
"לא", אמר צביקה, "אתה יודע המורה אהרון?"
"לא", אמר אהרון ושניהם המשיכו להתסכל עלינו בשתיקה.
עדי סנד – גראפיטי
כשחזר צביקה הביתה באותו יום, הוא החליט להעז ושאל את אימו "אמא, למה הילדים לא חברים שלי? למה הם לא משתפים אותי במשחקים? למה הם צוחקים עלי? למה אף אחד לא רוצה ביס מהכריך שלי?" דמעות נקוות בשיפולי עיניו.
אמא של צביקה הניחה יד על כתפו של צביקה ואמרה "ילדים יכולים להיות לפעמים מאוד רעים ופוגעניים, תמיד תזכור שלא משנה מה יהיה, אמא שלך תמיד תאהב אותך".
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
צלצול הפסקת עשר.
כל הילדים יוצאים מן הכיתה ורק צביקה דותן חרא קטן נשאר לשבת על הכיסא ולא זז.
הוא מוציא מן התיק את ארוחת הבוקר שלו, פותח את שתי פרוסות הלחם הלבן לבדוק מה אמא הכינה לו היום, אין הפתעות, את זה הוא כבר ידע לפי הריח…
// מורן כהן