פתק צהוב מוחזק תחת תמונה של שניהם מהטיול ביפו ונותר תלוי על המקרר:
“יקירי, איבדנו את הכל, לא נשאר לנו דבר פרט לרגש ישן שנשכח עם השנים. מנסים להיזכר עם כל יום שעובר, עם כל דקה שזזה לה במחוג הארוך באיטיות מייאשת. לא זקנים אנחנו, פשוט עייפים כבר מלנסות – למרות שכל כך רוצים.
נזכרים שוב בפעם הראשונה, עוצמים עיניים ומחכים, אם זה היה פעם בעבר, אז מדוע שלא יקרה גם עכשיו? זה לא זה”.
שוברת הלבבות בשמלת הנקודות שברה גם את הלב שלי. היא חמקמקה, היא מהירה ובידיה הרכות, הקטנות והנעימות, נשק יום הדין. היא הרוצח השקט של רגשות ושל תקווה.
אני לא הראשון וגם לא האחרון שנפל אצלה ברשת, הרי היא מיומנת ומשופשפת להפליא, מכונה משומנת של הרס קטלני. משום מקום, ללא שום הודעה או הכנה מוקדמת. בלי רגע אחד של נחת או שקט, של לסדר את המחשבות והלבין את הלך הדברים. נגד חוקי המשחק ונגד מוסכמות העולם, ככה בלי לחשוב, או שזה היה המהלך המחושב ביותר שהיא עשתה בחייה. בלי להבין לאן נושבת הרוח, היא פצחה בסערה.
שוברת הלבבות בשמלת הנקודות שברה גם את הלב שלי.
הלב הגדול והמלא, שכל כולו התמסר אך ורק בשבילה, נשבר והתנפץ לרסיסים קטנים שעכשיו שייכים לה. ברסיסי ליבי היא אולי תתפור לעצמה את שמלת הרסיסים, אולי יש לה מין אוסף של רסיסי הלבבות השבורים השייכים רק לה. אולי בדירתה יש חדר תהילה, בו ישובים שבורי לב בשורה, או לבבותיהם ממוסגרים עם תאריך ושעה.
החלק הקשה עוד לפני, להתגבר ולהמשיך הלאה. הכל דפוק, אני חושב לעצמי, עם וויסקי ביד וסיגריה בפה. העולם אותו עולם, הכדור הארור הזה ימשיך להסתובב גם מיליוני שנים אחריי. אני כל כך קטן, אז למה זה מרגיש לי כל כך גדול?
מסתובב ברחוב לא יודע לאן, חצי כועס חצי עצוב. מבחוץ נראה עשר, מבפנים, מרגיש אפס מאופס.
אני אוהב אותה, אני שונא אותה, אני אוהב לשנוא אותה, אני כל כך שונא לאהוב אותה. מבולגן.
“הזמן הוא התרופה הטובה ביותר”, “תן לזמן לעשות את שלו” – הם אומרים לי, במין גישה כזאת של “אחי, הייתי בזה”. ואני מבחינתי, עם כל זמן שעובר, רק מרגיש איך זה ממשיך לאכול אותי מבפנים. נגיסות קטנות, אני מרגיש שזה מתקרב אל הלב במהירות, הנה הם כבר אוכלים אותו וזה נגמר.
היא ערמומית, היא יודעת לתפוס אותך, להרים אותך הכי גבוה שאפשר ולהנחית במלוא העוצמה, בקרות חסרת כל רחמים, מצפון או חמלה.
אני יושב בבית ומחכה, או שתבואי ותתקני לי את הלב, תחברי את כל החלקים כמו פאזל אחד גדול, או שתלכי הכי רחוק שאפשר, שהלב שלי יצליח להתנתק ממך סופית, ואולי, עם קצת מזל, אני אחייך שוב פעם חיוך אמיתי. מהמקרר–לחלון–לספה–למיטה, אל ארון הבגדים המשותף שלנו לשעבר שעכשיו נראה ריק ורק מדף אחד בו מאוייש בבגדיי שלי.
כל כך הרבה פעמים ישבתי מול הפלאפון עם האצבע רועדת, כבר מוכן ללחוץ על השם שלך, להגיד לך – “בואי, הבנתי”. אבל כל פעם מחדש זה גרם לי לחשוב, בחייך, אידיוט, לא הבנת כלום.
אתמול ישבתי לסיגריה בחצר, עם שבור לב אחר.
דיברנו על התקופה, על החיים תחת “ההגדרה”. “החיים האלה דפוקים”, הוא אמר לי. “אנחנו לומדים זאת בדרך הקשה”.
// עידן לסר