אני יוצאת למסע של 500 צעדים קטנים לאורך שביל ארוך. אני יוצאת למסע הזה בידיעה שלא כל מי שסביבי ירצה לקחת בו חלק. עם זאת, אני יודעת שבאמצע הדרך אאסוף הרבה אחרים שכן ירצו להרגיש את אותן תחושות שאני מרגישה ולראות את אותם נופים שאני רואה. אני בנקודת הרתיחה, מרגישה שבכל שנייה המסע עומד להתחיל, אך שבאותה מהירות הוא גם יכול להיגמר. אני רוצה לאסוף את כולם בדרך, שכל אחד יימצא אבן ייחודית לו בתוך המסע האישי שלי. אבל בעולם שלי אולי אין כל כך הרבה מגוון כמו שנדמה לי, וכנראה שחלק מהאנשים יבחרו לחתוך ממני ולרעות בשדות אחרים.
אני מכווצת את הגבות ממש חזק בכל פעם שאני כותבת, ואני מרוכזת כל כך, עד שאני כמעט ושוכחת שמתנגן לי ברקע "הכל קורה בתל אביב" של דודו אהרון ושריף הילד הדרוזי. ואז קצת מצחיק לי.
אני מנסה למצוא את המילים שישכנעו אנשים להצטרף למסע שלי, כי אני יודעת שיש לי כל כך הרבה מה להגיד- עד שלפעמים אנשים כבר מתחננים שאשתוק. אבל לא באמת אכפת לי. אני חושבת כבר שבוע איך המסע הזה עומד להראות- האם הוא יהיה מסע ארוך אל תוך נבכי נפשי או רק איזה שעשוע ואפיזודה חולפת, סטייל טיול לבורגאס לפני הצבא?
אני אומרת הרבה "אני", ויהיו אנשים שזה כנראה יעצבן אותם. גם על זה העירו לי עוד בראשית דרכי, כשרק התחלתי לגלות שאני מאוהבת ביכולת לחבר מילים למשפטים ומשפטים לרעיונות ורעיונות לחזון. ושוב לא אכפת לי. לא בגלל שאני נרקיסיסטית (הנה אמרתי שוב "אני") או לא יודעת לקבל ביקורת, אלא משום שהמסע שלי, הכתיבה שלי, הם קודם כל בשבילי. אני יודעת שכדי לחפש את הגוון האישי שלי, אצטרך לא פעם לשאול את עצמי שאלות שהתשובה עליהן תמיד תתחיל במילה "אני". כי השכלתי להבין עם הזמן שקודם כל אני, בעיקר בגלל שכל כך הרבה פעמים לא הייתי שם קודם, ועל כך באתי לעשות תיקון.
המסע שלי יהיה מלא בדברים אמיתיים- גם אם הם לא באמת קרו במציאות. המחשבות הם הדבר הכי אמיתי שלי- הפנטזיות, הרצונות, החשקים. כן, לפעמים הם נשארים אצלי בגדר המחשבה, ואם תבחרו להצטרף למסע שלי כנראה תבינו למה עדיף שהם ישארו שם. יהיו פה גם סיפורים אמיתיים- חלקם יהיו מצחיקים וחלקם הרבה הרבה פחות. אני אנסה ללכת בשביל הכי מיוחד כדי לתאר את הדרך שאני עוברת בה בצורה המעניינת ביותר, ואנסה להתרחק עד כמה שאפשר משבילים של אחרים.
אני יודעת שעכשיו זה להיות או לחדול- ואני בחרתי להיות. בכל רגע.
אז אני איילת מרסל ברבי בר-כוכבא (כן כן), ערדניקית, בת 23, סטודנטית באוניברסיטת בן גוריון, בת יחידה לאמא חד הורית. אין לי הורים גרושים, אלא שני הורים מאוד מאוהבים, אפשר לראות את זה עד היום בעינייה של אמי המדהימה. רק שאבא פנה לשביל אחר ועכשיו הוא יושב עם טובי המומחים בשמיים וקורא את הפוסט של הבת היחידה שלו- בתקווה שהוא מתמלא גאווה.
זו אני וכאן מתחיל המסע הקטן-גדול שלי. אני אהיה כאן או שם. אבל אני תמיד אהיה וגם אתם מוזמנים להיות.
// איילת ברבי