"למה הכל חייב להיות כזה מורכב כל הזמן?!"
אני פותח את הפוסט הזה בידיעה ששאלתם את עצמכם את השאלה הזאת מספר פעמים בחייכם, אז אתחיל בהצגה קצרה של נקודת המבט שלי על מורכבות:
החיים תמיד מסתבכים, וזה תמיד בא בהפתעה. כמו דף חלק שלפתע מקבל קפלים לא רצויים ולא ידועים. הסיבוך מכיל בתוכו את כל הדברים שאתה רוצה שיהיה לך אבל לא שלך או הדברים שיש לך ואתה לא רוצה. אלו הדברים שגורמים לנו לייסורים, המרוץ אחרי מה שלא ניתן להשיג.
הרגעים המאושרים ביותר שלנו הופכים לזכרונות עבר עצובים. ככה זה, וככה זה גם ישאר. החלק הכי מעצבן הוא שכמה שלא נדחיק, זה תמיד ישאר שם. פשוט יחזור בזמנים שונים בחיינו בתדירות יותר נמוכה.
המסע המתיש הזה, המירוץ אחרי מה שלא ניתן להשיג!
למדתי בדרך הקשה. אולי לפחות הדרך הקשה בשבילי, שהאגדות וסיפורי האהבות לא תמיד מתרחשות בפועל. שכל סיפורי האהבה שהקריאו לנו כשהיינו ילדים על אהבות ועולם שמח ומאושר הוא שקר אחד גדול.
אבל ככה גדלנו.. ככה חינכו אותנו ולזה ציפינו, וזו הטעות. זה מה שהורג אותנו עכשיו.
"אל תהיה לבד" – העצה הראשונה שקיבלתי אחרי המשבר הראשון, "ככה לא תחשוב על זה כל כך הרבה". אז כל היום לא הייתי לבד, אבל כמה כבר אפשר להיות עם אנשים? בסוף מגיע הלילה ואתה לבד, ובהחלט הוא בא. איתו גם המלחמות בראש.
"אוקיי, היה כיף היום, אה?!
יאללה, לישון..
דיי נו, אין שום סיבה להמשיך לחשוב על זה, תראה איזה יום טוב היה לך!
אל תחשוב על זה.
נו, תפסיק להגיד את זה לעצמך. תפסיק להיות טיפש. אל תחשוב על כלום."
קחו את הקרב של ג'ון סנואו עם המהלכים הלבנים ב"משחקי הכס"?! לא משתווה למלחמה שרצה לי אז לילה אחר לילה בראש. כמובן שתמיד הפסדתי לעצמי.
"תכיר אחרות, בסוף זה יגרום לך לשכוח" – אחלה של עצה, הבעיה העיקרית היא ששנים לא הצלחתי לקחת בחורה אחת, מתוקה ככל שתהיה, ולא להשוות אותה אליה. מה טוב ומה רע ביחס אליה, איך היא הייתה אומרת לי עכשיו את זה או איך היא היתה צוחקת עלי שיצאתי כזה פדחן באמצע הרחוב.
"תעיף את כל מה שקשור אליה, זה סתם גורם לך להיזכר בה כל הזמן" – אם תרצה שאעיף את כל מה שקשור אליה, כנראה שתצטרך לזרוק אותי, את הבית וכמעט חצי מהאזור הצפוני של מדינת ישראל לפח יחד עם כל המתנות. לא חבל?!
כל מטר מרובע הזכיר אותה ולא נתן לה ללכת. כל אזור היה חוויה אחרת, רגע אחר. אפילו המוסיקה הזכירה לי רגעים וימים שלמים איתה, כאילו כל תו הוא צעד או נגיעה שלה שנחרט עמוק בתוך הראש שלי.
בסוף שנאתי את הכל. שנאתי אותה ושנאתי את כל העולם כי כל העולם הזכיר לי אותה, והעדפתי להיות פשוט לבד. אבל החוק הראשון שקיבלתי הוא לא להיות לבד ורק חשבתי עליה עוד יותר.
אם הסיבוך מכיל בתוכו את כל הדברים שאתה רוצה שיהיה לך אבל לא שלך או הדברים שיש לך ואתה לא רוצה – אז מצד אחד רציתי אותה והיא לא הייתה שלי, ומצד שני לא רציתי אותה במחשבות שלי והיא היתה שם. וזה הרגיש כאילו זה אף פעם לא נגמר.
למה הכל חייב להיות כזה מורכב כל הזמן?!
// עמית קפטה