"אתגרים הופכים את החיים למעניינים, והצלחה באתגרים הופכת את החיים לבעלי משמעות" – ג'ושוע ג'. מארין
ברגע הראשון שהמטרה נחה מול עיניי אמרתי בליבי: "זה טיפה יאתגר אותי, אבל אני יכול לעשות את זה." חשש קל עבר בליבי, וסילקתי אותו במהרה. ניסיתי לכבוש את היעד, אך ללא הועיל. ניסיתי שוב ושוב עד שלא נותר בי כוח.
"אני עוד אחזור", הצהרתי בפני היעד, "חזק יותר ונחוש יותר. אני אגיע לפסגה."
חזרתי לביתי בכדי לתכנן את המהלך הבא. אני צריך תוכנית ומידע, אז פניתי לחברו הטוב ביותר של האדם – גוגל. קראתי מספר מאמרים, צפיתי בסרטונים והתאמנתי בקביעות. אני אגיע לשם, והניצחון יהיה מתוק. הו, מה זה מתוק, נטו בגלל המאמץ.
אחרי תקופת הכנה קצרה ניסיתי לכבוש את היעד בשנית. נכשלתי הרבה לפני השיא הקודם שלי. בנוסף, זכיתי בחתך ביד ימין.
אולי הגישה שלי לא נכונה? אולי אני לא נחוש מספיק? או שמא אני לא מספיק טוב? הכאב הגדול ביותר הוא שאחרים השיגו את המטרה בקלות, ללא הכנה מוקדמת. לעומתם, עם כל הדם, יזע והדמעות, נכשלתי שוב ושוב.
ניסיתי לפרגן למצליחים. התלוצצתי ש"זהו, אני מוותר, אורז מזוודה ומתחבא במערה הקרובה מרוב בושה. תשלחו לי גלויות." איפשהו זה הרגיש לי כמו המעשה הנכון. נתח גדול מההגעה ליעד הוא בשביל להיפטר מההשפלה. לצערי, במקרה שלי, ההשפלה לא מדרבנת – היא רומסת.
הכישלון כבר עשה את שלו וחילחל עד ליסודותיי. קשה לי להאמין, אחרי כל ההשקעה אני ממשיך להיכשל. אני מתאמץ ומתאמץ, ואני שוקע עמוק יותר ויותר – לכוד בחול טובעני, התובע את כל כולי, עד שלא ישאר ממני דבר.
"אני לא מוותר." נשאר בי קול חלש של נחישות. סירבתי להמשיך ולטבוע. חבשתי את החתך בידי הימנית וחזרתי לביתי. אני צריך לחשב מסלול מחדש.
מתוך עמוד הפייסבוק Mateusz M
כתבתי את היעד על דף 4A ותליתי על קיר החדר. הסתגרתי בכוך שלי עם מטרה אחת מול העיניים – אני לא יוצא מכאן עד שאני מוכן. אני אקום כל בוקר עם שאיפה אחת מולי, ואפנטז עליה כל לילה לפני השינה. אני אדאג שגם אחלום עליה. אין מנוס, הפסגה הזו הולכת להיות שלי.
הימים הבאים היו רצופים באימונים, קריאה, צפייה ולמידה. היחידים בעלי זכות הדיבור היו הבטן, שזעקה על כל דילוג ארוחה, והראש שרטן על חוסר המנוחה. חטיפי Nature Valley, בקבוק מים גדול וחמש שעות שינה ביום עשו את העבודה.
עברו הימים והרגשתי סוף כל סוף מוכן. קרעתי את דף השאיפה מהקיר ויצאתי לנסיון אחרון. "אני יכול, אני יכול, אני יכול," מילמלתי עד שאמרתי בקול. האוויר בריאות הרגיש שונה – כל שאיפה הקנתה לי ביטחון. היום אליו התכוננתי הגיע. הפסגה הזו הולכת להיות שלי.
פעם נוספת נכשלתי כישלון חורץ, ולשם שינוי זכיתי בחתך ביד שמאל. טמנתי את ראשי בין שתי ידיי. כל המאמץ הזה… הימים, המחשבות, ההשקעה – הכל היה לשווא. קיבלתי את התשובה שלי – אני באמת לא מספיק טוב.
חבשתי את היד, והרשתי לעצמי לטבוע. החול מילא את ריאותיי עד שלא נשאר דבר חוץ מזיכרון כאוב וקבור.
// דין בן יצחק