הרבה זמן לא דיברנו. מה שלומך? אתה לא חייב ישר לענות. הרי איך אפשר לעשות קאצ' אפ של חמש שנים בשיחת טלפון? כנראה שאי אפשר.
רציתי לספר לך שחשבתי עליך, עלינו. אתה זוכר את "השנים הכי יפות" שלנו? ככה קוראים לזה היום. אתה מסכים עם הכינוי הזה? בטח שלא הרגשתי הכי יפה באותה העת, ולא הרגשתי שהחיים מחייכים אליי. מה איתך? אף פעם לא באמת דיברנו על התקופה הזו במרחב הזמן.
היום עברו חמש שנים מאז הערב האחרון שלנו כתלמידי בית הספר. כן, ממש הערב, לפני חמש שנים רקדנו כאילו אין מחר במסיבת הנשף. זה היה ערב מדהים, בחיי. הוא סימל בשבילי כל כך הרבה, אתה יודע?
Mean Girl FB Page
נתחיל מזה שאף פעם לא הרגשתי שייכת במאה אחוז. התאמצתי להשתתף, שמתי את הבגדים הכי יפים שלי, את הבדיחות הכי טובות שלי ואת החיוך הכי ענק שיכולתי להשיג. לקח לי זמן להבין שהרבה דברים מסביבי היו מזויפים. החברות דיברו עליי מאחורי הגב, הבנים עשו לי חיים קשים. אמנם מצאתי מפלט במגמת המוזיקה והרגשתי מדהים כשהייתי על הבמה, אבל משהו לא כל כך מסתדר לי, היום, חמש שנים אחרי.
אני חולמת מלא על בית הספר, נכון שזה מוזר? ובחלומות אני תמיד אותה ילדה מפוחדת כפי שהייתי ביום הראשון לתיכון. מצחיק, מאז הספקתי לנהוג בטנק ועם זאת אין מקום בזיכרונות שלי שמפחיד אותי יותר מלובי בית הספר.
צילום: שי צולר
גם המקום שאני מדמיינת כבית הספר הוא לא אותו המקום. אמנם בחלום יש הסכמה ברורה שזה בית הספר, הכל מרגיש אמיתי. רגע אחד אני מאחרת לבגרות באנגלית, כפי שבאמת קרה. ברגע אחר אני בשירותי הבנות, בוחנת את עצמי שוב ושוב. אבל אני לא מצליחה לחבר את התמונה המלאה, אני לא זוכרת איך המקום נראה. כאילו דחפתי את שלוש השנים שהעברנו שם לתיבה כל כך עמוקה במוח שלי, שהספקתי לשכוח.
נכון, לא כל הימים היו קשים. יש גם זיכרונות צבעוניים ושמחים, כשאני נזכרת בהם בלילה אני מבינה שהתקופה הזו ממש מאחורי ואז אני מנצחת את החלום.
פתאום כל הפחדים הכי גדולים נראים קטנים וטיפשיים. "מי אתם בכלל? יש לכם 18?" אני מטיחה בכל הפרצופים המבולבלים שעד לפני רגע גרמו לי להרגיש קטנה וחסרת משמעות. אני מחייכת את החיוך הכי מרוצה שלי, חובשת את כתר מלכת הנשף שלי ורצה החוצה משערי בית הספר.
אותו הכתר שזכינו בו, ממש הערב לפני חמש שנים. אז מה אם בחרו בנו בזכות תחרות ריקודים ולא כי היינו הכי אהודים בשכבה, למי אכפת? רקדנו כמו מטורפים. עשינו הכי הרבה כיף והכי הרבה שטויות וזכינו. מלך ומלכת הנשף. הניצחון הקטן שלי. סוג של "אישור" שלמרות שלאורך כל תקופת הלימודים לא הרגשתי שייכת, אולי עשיתי משהו בסדר.
ואולי אני סתם רוקדת אדיר.
חשבתי שאם הייתי חוזרת אחורה בזמן הייתי עוברת את התקופה הזו בדרך אחרת. שמה אלף פסים על כל מי שהעז להגיד לי מילה רעה. לוקחת בקלות תקופה שיום אחד תהיה מאחוריי. או שמצד שני, טוב שעברתי אותה ככה. טוב שלמדתי את הלקחים על בשרי. טוב לדעת שלמרות כל הקושי סיימתי מלכת הנשף.
הם לא יוכלו לקחת את זה ממני, בטח שלא מאיתנו. אני בטוחה שלמרות החיוך הרחב שלך גם אתה חווית קשיים. נכון, אנחנו רוקדים מדהים, אבל לא בזכות זה קיבלנו את הכתר, הוא סתם חתיכת פלסטיק. אנחנו חובשים את הכתר שלנו יום יום בזכות מי שאנחנו.
אני פאקינג מלכת הנשף, ואתה?
// עומר טסל