ת'כלס אף פעם לא ממש אהבתי את יום ההולדת שלי.
אולי זה קשור לעובדה שהוא אף פעם לא יכול להיות רק שלי. אני חלק משלישיה ולכן אני חוגגת עם עוד אח ואחות למרות שיש לזה קצת יתרונות, איך שהוא יש לי היסטוריה לא ברורה של דברים מבאסים ביום הולדת. בכיתה א' עשינו יומולדת כולנו, והגיעו חברים של האחים שלי ומהכיתה שלי אף אחד לא הגיע. אחר–כך היו כמה ימי הולדת שהייתי חולה עם חום וצינון. ומלחמת לבנון השניה. אמנם היו גם כמה ימי הולדת מגניבים, אבל כרגע בא לי להתלונן ולראות כמה חרא מסביב. מותר לי.
ביום הולדת הנוכחי, זה כאילו לקחו את כל החרא שיכול להיות וחיברו אותו ביחד. עם אבא שחולה ופחד שמקנן. אחד הדברים שהכי קשים לי במצב הזה זה לראות את ההורים שלי שבורים. אבא שלי, החזק, הגיבור, זה שמתקן הכל– מדדה עכשיו מצד אחד לצד השני של הבית, עם כאבים היסטריים שרק סמים שרשם לו הרופא עוזרים לכמה שעות בודדות.
ואמא שכבר לא מסוגלת להתמודד עם רכבת ההרים הזאת. רכבת הרים של פחדים ושל קושי ושל עייפות. כבר חודש שהקירות המתקלפים של בית החולים מחליפים את הקירות בבית שלהם. אבל הכאבים היו שם עוד קודם. כבר חצי שנה שהוא סובל מכאבים. והרופאים לא אופטימיים ומחפשים את הסרטן בכל פינה אפשרית. ואמא לה מבינה איך היא שוב בסרט הזה. אחרי שלסבא שלה היה סרטן ואז לאבא שלה ואז לאמא שלה ואולי עכשיו לבעלה. אבא שלי.
ואני נעה בין עצבות שלא הרגשתי מעולם להכחשה שלא ידעתי שאפשרית. ואני מנסה להמשיך כאילו הכל בסדר. כי צריך לסיים את התואר ואת הסמינריונים. וצריך לחפש דירה ולארוז ולעבור. ולתכנן את השנה הבאה שבא אני הולכת לחנך כיתה ז'.
אז יש ימים שאני מצליחה. אני לומדת מהבוקר עד הלילה וככה אני מצליחה לא להרגיש. לא לפחד. לא להיות עצובה. וזה נכון שתמיד הייתי דרמטית ולעיתים יש ניסים. אבל אפילו אני, האופטימית חסרת התקנה, כבר לא מסוגלת.
אז הנה, אני מתבגרת. אני לא רוצה, אבל אף אחד לא שואל אותי. יש לי מחויבויות של גדולים והתמודדויות של גדולים. ואני בכלל לא מבינה איך זה הגיוני שחלק ניכר מהשיער שלי מאפיר, וקמטים מתחילים להופיע על הפנים שלי לצד פצעונים שהתבלבלו בעשור ואני כבר זקנה וממורמרת. איך שנה יכולה להשפיע כל כך על הלך הרוח?
השנה הזו נראית פחות או יותר ככה, בסדר כרונולוגי, בפריזמה של באסה ומשקפיים שחורים:
יום הולדת שמבצע צוק איתן התחיל בו וגם בלי קשר היה לי מבאס ממש. מסרנו את החתול שלנו, הכלבה שיש לנו מהחטיבה מתה, עשיתי תאונה מפגרת עם האוטו של אבא, פיצי עברה ניתוח שהסתבך ולקח לה בערך חודש להתאושש, חניך הטריד אותי מינית, לאבא התחילה לכאוב הרגל, היה לי התקף חרדה, הכל באוויר, יתר פעילות של בלוטת התריס ומליון בדיקות, גדלו לי שיני בינה וזה כאב ממש, המצב של אבא התדרדר, מישהי נתקעה באוטו שלי וברחה, לא הצלחתי להתקדם עם פרויקט הגמר, אבא התאשפז, אמרו שאחנך כיתה ז' בשנה הבאה ואין לי אפילו חצי משרה, פרויקט הגמר היה סתמי באופן יחסי.
והנה עכשיו יש לי יום הולדת עשרים ושש וזה לא מפתיע שכל מה שבא לי זה לברוח מעצמי.
חבל שאין איזה גיפט קארד בשביל זה.
// טל עוז