פה זה תל אביב, אתה מבין את זה יא חביבי? פה חיים את החיים עצמם. אפילו אם אתה בוגר 'בית צבי' או 'סם שפיגל', אם כתבו עליך בפנאי פלוס או בידיעות ואם הופעת בפרסומות או בגיא פינס. זה לא משנה, פה זה לא אל-איי.
כי גם אם הראש שלנו יהיה תקוע עמוק באייפון כשנצעד בשדרה, אנחנו לא נתנגש. כל תכולת התיק שלי לא תתפזר על המדרכה, אני לא אחייך במבוכה כשבין כל הבלאגן יהיו גם טמפונים למקרה שהמחזור לא סדיר. סביר להניח שאתה לא תעזור לאסוף את הדברים, לא יצטלבו לנו המבטים ואנחנו לא נתאהב ממבט ראשון.
אקשן לא יהיה פה
הפגישה הראשונה שלנו לא תהיה בחוף הים ואנחנו לא נתנשק בלי לשון בדיוק כשהשמש שוקעת. השיער שלי לא יתבדר ברוח באלגנטיות כי יש לי פוני, כך שבמקרה הגרוע הוא יעוף אחורה ולא בצורה שתחמיא. אני לא אסתכל עליך בעיניים פעורות כי אני עם עדשות שייאלצו אותי לכווץ אותן, כדי שלא ייכנס לתוכן חול. אני לא אצחק מכל בדיחה שלך, אני לא קהל שבוי של אף אחד.
כשלא נרצה לישון לבד, אני לא אתעורר לצדך עם איפור מתוקתק, ואם לרגע אתעצב הוא לא יחזיק מעמד ויימרח. כשנעבור לגור תחת קורת גג אחת, אני לא אתעטף בסינר ואאפה עוגה לשבת כל בוקר של שישי. יותר הגיוני שאחרי שעות של מנוחה אני אפגוש חברות וארים איתן לחיים של אחר הצהריים. כשנריב אנחנו לא נעיף צלחות באוויר שיתנפצו בקול גדול אל הרצפה, כי זה מלכלך נורא ולמי יש כח לנקות את השברים, וגם – לא חבל? אז אנחנו נעשה פרצופים של כעס ואכזבה, נפנה גב האחד לשנייה, מקסימום נטרוק את הדלת בחוזקה אם נרצה להיות קצת דרמטיים.
כשנבין שזה לא עובד ונחליט להיפרד, בן-אנד-ג'ריס לא ינחמו אותי כי זה משמין, אבל אתה יכול להאמין שאאבד את התיאבון ולא אפסיק לבכות. אני לא אצפה בלילות בסרטי אהבה ואתמוגג כי זה קצת קשה לראות סרטים מבעד לדמעות. הזמן לא יעשה את שלו כל כך מהר.
לא אמצא נחמה (צילום: BenJerrysIsrael)
כשאתקל בך ברחוב אחרי שלושה חודשים בנפרד, אתה לא תגיד שרע לך לבד, שהתגעגעת ושאני נראית ממש טוב. רוב הסיכויים שבתוך תוכי אקלל בלי סוף את הבחורה שתעמוד לצדך, ואת עצמי על שהפעם לא השקעתי באיך שהתלבשתי – לא חבל? לראות אותי לא יטלטל אותך רגשית. אתה לא תתקשר אליי למחרת ותגיד שחשבת ופתאום הבנת שאתה אוהב, שההיא לא שווה באמת אם אתה עומד לאבד אותי. אני לא ארוץ אליך בהילוך איטי, אנחנו לא נבין תוך רגע אחד שאתה ואני זה מנט-טו-בי.
אף אחד לא יתרגש מהסיפור שלנו, ימחה דמעה בזווית העין, ימחא לנו כפיים. לא יהיה לי מבט תמים על הפרצוף כי כבר ראיתי דבר אחד או שניים בחיים האלה. אין כאן במאי שיצעק "אקשן" ו-"קאט", אין תסריט שיגיד מה עתיד לקרות עכשיו. אין מאפרת שתסתיר חולשות עם מייק-אפ, שתבליט חוזקות כאילו היו עצמות לחיים. אין תפאורה ואין תאורה שתפיץ אור בוהק על הפנים, אתה לא תראה רק את הצד היפה שלי.
לא יהיה סוף טוב כי זה לא הוליווד פה, אתה מבין את זה? החיים הם לא קומדיה רומנטית ואנחנו לא משחקים אהבה. הנה, תעצום רגע עיניים. עכשיו תפקח ותביט סביב, רואה? אני לא ג'ניפר אניסטון, אתה לא ריאן גוסלינג ופה זה תל אביב.
// לימור ישעיהו