אני לא מפסיק לדבר עלייך, על הפעם הראשונה שראיתי אותך, לא חשבתי אפילו שיהיה לזה סיכוי. ישבת בפינה עם החברים שלך מחוייכת, שקטה ויפה עד כאב, אני בפינה השניה כבר לא מצליח להתרכז במשהו אחר.
אני לא מפסיק לדבר עלייך, על הדייט הראשון שלנו בנמל יפו, הקיץ מעלינו, שהיה חם מלהכיל, גרם לשנינו להזיע ולהאדים. איפורך, שהתכוננת עליו שעתיים מול המראה, נמרח על כל פנייך ובשבילי זה רק עשה אותך יפה עוד יותר. כנראה כבר הייתי מהופנט למדי.
אני לא מפסיק לדבר עלייך, על הפעם הראשונה אצל ההורים, על הבדיחות שסיפרת ואיך ידעת לכבוש אותם ללא הכנה מוקדמת וללא שום מאמץ מיוחד. הקסמת אותם, כמו שאף אחת אחרת לא הקסימה לפנייך, בכזאת קלות וחינניות שהקסימה גם אותי, שוב.
אני לא מפסיק לדבר עלייך, על החופשה הראשונה שלנו לחו”ל, ביעד כל כך חם בתקופה כל כך קרה, איך צחקנו כמה מפגרים יצאנו, ומי נוסע לשם בתקופה הזאת אבל ידענו לחמם האחד את השניה, כי זה בטח לא מה שיגרום לנו להתבאס. רצנו מחנות לחנות, כי להיות בחוץ היה פשוט גיהינום. לא כעסנו, לא התבאסנו, רק צחקנו. כי זה הדבר שהכי חיכינו לו בעולם.
אני לא מפסיק לדבר עלייך, על הסקס הראשון שלנו, חסר תחושת הזמן, מלא הביטחון וההבנה שזה הדבר הכי נכון באותו הרגע. רק שנינו בעולם ומסביב הכל שקט. במבט לאחור מנסים להיזכר בו, אך לא מצליחים, כנראה שהוא לא היה כזה טוב כמו שחשבנו.
אני לא מפסיק לדבר עלייך, על שבת בבוקר, על סיגריה וקפה מול הנוף של תל אביב, על הטייץ המשכר שגורם לי לחייך, להרגיש מאוהב. על מקלחת משותפת, על תשבץ בעיתון, על סרט מתח ולישון, ולקום ולישון. על המוזיקה שאני אוהב שהכרחתי אותך לשמוע, עד שתאהבי גם את.
“THE NATIONAL” במערכת, עם שיר שאנחנו כל כך אוהבים. את כל הזמן רק מבקשת להנמיך כי לא נעים לך מהשכנים. אני אומר לך שזה לא מפריע, לבסוף את משתכנעת.
אני לא מפסיק לדבר עלייך, על הקיץ, על הים, איך שכבתי על החול החם וראיתי אותך הולכת באיטיות אל המים, מסיטה ראשך ומביטה אליי עם חיוכך המסנוור כמו השמש הרותחת, מסמנת לי עם היד, “בוא איתי, תיכנס”. אני נכנס, בלי לחשוב פעמיים וכשאני מתקרב את מתחילה להשפריץ עליי טיפות קרות של ים. אני צולל ותופס אותך מהרגליים, עולה למעלה ומנשק אותך. הנשיקה הכי טובה שהייתה לנו בחיים.
אני לא מפסיק לדבר עלייך, על איך עזבת אותי ועכשיו את איתו, על איך טוב לך אולי ורע לי כל כך. על כמה את רחוקה אבל כל כך קרובה. על איך זרקת אותנו לפח, ולא הבטת לאחור לרגע. לא עוד חיוך קרני השמש, אלא מבט של רוע, של אכזבה. אני מנסה לחשוב אולי אני טעיתי איפהשהו בדרך, אבל באמת שלא עולה לי כלום. האשמה עלייך הפעם, אני מחליט עם עצמי. הכל באמת היה טוב, הכל באמת היה יפה. אני לא הוזה, תאמיני לי שאני לא הוזה. זה אפילו לא מחשבות של “מה יש בו שאין בי”, אלא מחשבות של “מה יש בך”, שהחלטת לעשות מהלך כל כך לא מחושב ופזיז.
אני לא מפסיק לדבר עלייך, עלינו, הלוואי ויכלתי להפסיק. כוחן של מילים ככוחה של סופה, לזרוע הרס ולהתחיל הכל שוב מהתחלה.
// עידן לסר