כל מי שמכיר אותי יודע שבמהות שלי אני אדם שאוהב לבלות. נדירות מאד הסיטואציות שאני מקבל טלפון מחבר שמציע בילוי לא משנה באיזה יום ובאיזו שעה ואני מסרב לו.
בשבוע סטנדרטי תוכלו למצוא אותי בין שלושה לארבעה ערבים בשבוע מבלה בברים ומוציא סכום נכבד של כסף בכל חודש על בילויים. מה לעשות, זה הפורקן שלי אחרי יום עבודה אינטנסיבי ומתיש. השילוב של מוזיקה, אלכוהול ואינטראקציה עם אנשים שלא פגשתי מעולם הוא מושלם בעיניי.
בשבוע שעבר, לאחר מספר שבועות לא קלים שעברתי, החלטתי, כמו שאני עושה פעם במספר חודשים, לנסוע בספונטניות לחו"ל, רק שהפעם, לבד, מבלי להציע לאף אחד מהאנשים שקרובים אלי להצטרף.
היעד שעמד על הפרק הוא אי בשם זקינטוס ביוון שידידה שלי הגיעה אליו לפני כמספר שבועות לשמש כנציגה מקומית של אחת מחברות התיירות הישראליות.
מבלי לחשוב הרבה ומבלי לברר על היעד שאליו אני רוצה לנסוע, חיפשתי חבילה של טיסה ומלון שהתאימה לי עם ימי העבודה ובשיחת טלפון קצרה החופשה הוזמנה.
כשהגעתי לשדה התעופה ונעמדתי בתור לבידוק הביטחוני של הטיסה שהוזמנה כבר הרגשתי שמשהו פה לא מסתדר לי. עשרות בני נוער בגילאי שש עשרה עד עשרים, עומדים בתור עם מקל הסלפי שלהם ומצלמים בדקות ספורות תמונות עם מאות פוזיציות שונות, כפול ממספר התמונות שצילמתי או הצטלמתי בעשור האחרון.
בשיחות שלהן הצלחתי לצוטט בזמן ההמתנה בתור, הנושאים המרכזיים שעלו לדיון היו: השאלה הגורלית – האם שמונה בקבוקי גרייגוס יספיקו לארבעה חבר'ה לשלושה ימים, האם הבחורה עם הגשר בשיניים שרק לא מזמן התחילו להתפתח אצלה ניצנים של שדיים שעומדת בסמוך אלינו זורמת ולמה צריכים להחליף את הכסף ל"נורו" (מסתבר שזה המקביל למטבע היורו בז'רגון של הצעירים) ואי אפשר לשלם בשקלים.
"נו שוין", אמרתי ממרומי גיל 29, בטח כשנגיע לזקינטוס הם יתערבבו ביתר האוכלוסייה ולא יפריעו לי בזווית של העין במהלך החופשה.
במהלך הטיסה "אטמתי" את עצמי עם כובע, אוזניות שנדחפו באפרכסת שלי לעומקים שלא ידעתי שקיימים שם (מצטער על הקונוטציה המינית), משקפי שמש וגופיה שחושפת שרירים מעבודה מאומצת מספר שעות קודם לכן במכון כושר שאומרת: "בואו נשמור על מרחק בינינו, אני מסוכן".
לאחר הנחיתה עוד בילינו ביחד באוטובוס שמוביל אל בתי המלון, אני וקייטנת זקינטוס יוני 2015, אבל מהמבטים החוצה מבעד לחלון גיליתי אי מקסים, אחלה של חופים, בתי מלון מפנקים והתעודדתי. ירדתי מהאוטובוס אל בית המלון שהיה המלון האחרון שהאוטובוס עצר בו, לאחר שכל הצעירים כבר ירדו בבתי המלון שקדמו לו. ירדנו אני, שני זוגות בירח דבש וקבוצה של פנסיונרים. נשמתי נשימה עמוקה עם חיוך ונכנסתי אל בית המלון.
הגיעה שעת הערב, דיברתי עם הידידה הישראלית שעובדת באי ויצאנו לבלות. הגענו לרחוב הראשי באי שמרכז עשרות ברים, מועדונים ואטרקציות ושוב חשכו עיני. אלפי צעירים שהגדול מבניהם חגג לא מזמן 21, מסתובבים ערומים לגמרי ברחובות, מלאים בקצף, קיא, שאריות של פיצה פפרוני על זקיקי שערות השפם שרק החלו לצמוח וצורחים בשלל שפות בזמן היחיד שהפה שלהם פנוי בין לגימה מצ'יסר לשאיפה של בלון צחוק.
אני לא אשקר, נשאבתי לאווירה הזאת וניסיתי לחזור כמעט עשור לאחור. בבילוי של הערב הראשון זה עבד ומצאתי את עצמי רוקד בלי חולצה על הבר, בערב השני קצת פחות ובערב השלישי כבר חיכיתי לטיסה בחזרה הביתה.
לעזאזל, חשבתי שאני צעיר, מסתבר שכבר פחות. "שוויץ הקלאסית" היר אי קאם!
// פז רובינזון