"זוכרת כשהיינו צעירים?" הוא ילחש לה בערב קיצי אחד בתוך גינה ירוקה, אחרי ביקור נכדים ובלאגן, "זוכרת איך היינו לחוצים? איך רצינו הכל ומהר?"
היא תלחץ לו את כף היד המקומטת קצת, תעיף מבט בשערות השיבה שלו ותיזכר איך נמאס היה לה כבר לישון באלכסון, כשנדמה היה לה שכולם סביבה כבר ישנים עם מישהו לצידם. אם רק הייתה יודעת אז על חמישים שנים שהוא יישן לצידה. היא תגיד לו ותצחק.
פתאום יהיה קריר קצת, הוא ייכנס להביא שמיכה דקה שתספיק לשניהם על כסא הנדנדה שבחצר, והיא תפנה את שאריות עוגת השוקולד שהכינה במיוחד עבור הנכדים. כשייכנסו חזרה היא תכניס איתה קנקן תה, כמו שהם אוהבים, עם נענע.
כאלה (צילום: רפי אלמגור)
"והעבודה?" הוא יזרוק פתאום לתוך המעופפים וריח הפריחה, "זה הרגיש כאילו חיינו רק בשבילה כמעט, זוכרת איך יכולנו רק לעבוד ימים על גבי ימים? כמה תחרותיות הייתה בנו אז, כמה רצינו להצליח, זוכרת איך השבועות עברו מסופ"ש לסופ"ש כמו רכבת ארוכה שנוסעת על מסילה בלי יעד? ולא היה לנו זמן לנשום? וכמה התלוננת אז שהעיר הזאת שואבת את הכסף שלך", הוא יגיד עם שמץ חספוס בקול שלו, "אמרת שככל שהיא נוראית ושטחית יותר ככה את אוהבת אותה יותר ומדוכדכת ממנה יותר".
הוא ימשיך לדבר והיא תסתכל על הצדודית שלו ותאמר לעצמה בלב שהיא חייבת להזכיר לו שמחר תורו לקחת את נטע הקטנה של רן מהגן, היא יודעת שביומן שלו מסומן עיגול גדול בכל יום שלישי שבתוכו רשום באותיות עקומות "נטע – גן", כי הוא כזה דייקן האיש הזה שלה וכי נטע היא החיים שלו, ולמרות שהוא זוכר וכתוב לו ביומן היא בכל זאת תזכיר לו, כי היא חרדתית והרי מי כמוהו יודע את זה, והוא יחייך אליה בסלחנות ויגיד לה שהוא זוכר, בטח זוכר.
"כמה חלומות חלמנו", היא תשעין את הראש שלה על הכתף שלו ותגיד את זה ככה לכיוון השמיים והכוכבים, "איך רקמנו לנו תכנית לחיים שלמים".
"זוכרת את הלילה ההוא על החוף?״ הוא יענה לה, "זוכרת איך רקדנו כמו משוגעים? בכלל לא ידעתי אז איך קוראים לך".
"נכון", היא תגיד, "ואז סיפרתי לך".
"כן" הוא ייאנח, "סיפרת לי על הגעגועים ועל המסעות שלך, סיפרת איך יצאת לדרך כי רצית לקטוף לך חלומות בשדות, הזהרת אותי שלא אצליח להבין אבל לא היה לך אכפת, אמרת שאת מספרת כי גם ככה מחר כבר לא נכיר אחד את השני ואני באותו זמן כבר שברתי את הראש איך אני גורם לך להישאר".
הם ילגמו מהתה והיא תהיה אסירת תודה על מזג האוויר הנח ושלא צריך מזגן.
צילום: רפי אלמגור
היא תרצה להזכיר לו את הכאב, להזכיר לו איך הבטיח שהוא ייעלם. איך היא לא האמינה שזה אכן יקרה ואיך יום אחד היא גילתה שכבר הרבה זמן היא לא מרגישה אותו. ומאותו יום הוא מעולם לא חזר.
אבל היא לא תגיד, היא תדע שזה מכביד עליו.
ואח"כ הם ייכנסו הביתה ביחד, הוא עוד ישב קצת בסלון ויראה קצת טלוויזיה, כמו שהוא עושה תמיד כשהוא מוצף. והיא תסדר קצת את המטבח.
אולי ברקע תתנגן קצת מוסיקה והיא תצחק לעצמה בשקט כשהיא תיזכר שלא משנה כמה הוא ניסה במשך השנים להשלים לה פערי תרבות, הוא מעולם לא הצליח. אבל הם הסתדרו בכל זאת.
ואז היא תשען על השיש ותשאף לתוכה עבר מלא, שמכיל תקוות ישנות שהתממשו. והיא תשמח.
צילום: רפי אלמגור