השעון צילצל, קפצתי מיד מהמיטה. אני לא מהאנשים שצריכים נודניק – אני אוהבת לקום בבוקר. ניגשתי למקלחת-שירותים הפרטיים שלי בדירת השותפות המקסימה, חולפת על פני הכיור עם המברשת שיניים שלו.
המברשת שיניים שלי גם נמצאת שם אבל גם שלו. בכלל לא בא לי לחשוב עליו על הבוקר!
מברשת שיניים זה שלב. במשך חודשים הוא לא השאיר פה את המברשת שיניים שלו אבל ערב אחד שתינו קצת יותר מדי והוא נשאר אז הבאתי לו מברשת שיניים חדשה, כחולה ומעט נשית, והיא היתה שלו והיא יושבת פה בכוס של המברשות שיניים. מברשת השיניים שלי ושלו יושבות זה לצד זו ואנחנו לא זה לצד זה וזה קשה לראות את זה כל בוקר.
אז למה בעצם אני לא זורקת אותה? כי אז אני בעצם זורקת את מערכת היחסים הזאת לפח, אם אפשר לקרוא לזה בכלל מערכת יחסים. סתם מספר חודשים לא ברורים, הזויים וחסרי צורה, צבע וריח. זה היה כמו ח'צקון מעצבן שלא מצליחים להפטר ממנו, רוצים מאוד שזה יגמר וילך אבל זה פשוט שם.
אני יודעת שאני יכולה פשוט לזרוק את מברשת השיניים הזאת וזהו, היא לא תהיה שם יותר והכל יחזור לקדמותו, אבל האם זה באמת ישפר את המצב? הוא יצא מהחיים שלי? מהמחשבות שלי? מהחלומות שלי? מהרגשות שלי? הוא אמר לי פעם שאנחנו כמו הרפס, שאולי זה נשמע דבר מגעיל להגיד אבל אני חושבת שזה הדבר הכי רומנטי שאמרו לי כי אם מתעמקים בזה – הרפס זה לכל החיים. אז כל יום אני מרימה את המברשת שיניים שלו ואז את שלי וזה הפך לטקס. טקס בבוקר וטקס בערב. טקס עצוב שחייב להסתיים.
בסוף השבוע האחרון, כשפרקתי את הקניות שאני עושה בבית של ההורים, אמא ארזה לי מברשת שיניים חדשה. לא ביקשתי אבל ככה זה אמהות – הן מרגישות מה אנחנו צריכים. עצרתי הכל, ממש דקירה בלב, לקחתי את המברשת הכתומה שלי ואת המברשת הכחולה שלו ושמתי בצד. ואז זרקתי לפח הקטן שבצד הכיור. מיד מילאתי את החלל שנוצר במברשת החדשה והורודה שאמא הביאה לי ותואמת בדיוק לכוס המברשות שלי שגם היא בצבע הורוד.
מושלם.
תודה אמא.
// נטע נתיבי