מסך המחשב סטטי, שום חלון לא קופץ בו, שום צפצוף לא נשמע והכל דומם.
אני מנסה לשים את האצבע על הרגע שבו זה החל לדעוך אבל לא מצליח.
רגע שהתחלק בין עבודה לטלפון, להודעה למייל, לשיר לטקסט, לציניות, לכעס, למרמור ו-בום.
סוף.
מאותו רגע, כל מה שקרה לפני נראה מטושטש ולא ברור, כמו לקוח מסרט זול עם שחקנים גרועים אבל עם מוסיקת רקע משובחת. במרכז העלילה שני שחקנים שלא מבינים את גודל התפקיד, מוציאים משפטים חסרי משמעות וכל מה שמחבר ביניהם זו המוסיקה, השירים, המילים שמישהו אחר כתב ושקיבלו משמעויות שונות, בכל פעם בהתאם לסצנה בה הם הכוכבים הראשיים.
אני משחזר בראשי שיחות שהיו לנו, מנסה למצוא בהם את הניואנסים הקטנים שאולי היו אמורים להכין אותי לקראת מה שבא, אבל כל מה שיש שם זו שתיקה שלאט לאט הופכת לרועשת יותר מהמילים.
אומרים שלפני שמישהו עוזב את העולם הזה, הוא יודע. הוא עושה מחוות אחרונות כאלה שמקבלות משמעות מטורפת רגע אחרי שהכל נגמר. אני מחפש את המחוות האלה, מנסה להיזכר בהן, מנסה להיאחז בהן אבל כלום.
כל מה שפעם היה בפול ווליום, כזה שהחריש אוזניים, הפך עכשיו לדממה שלא נשאר בה שום דבר לתמלל. לפעמים אני צועק כדי לנסות ולהוציא את כל מה שבפנים אבל אין מי ששומע. אין מי שמגיב.
אפילו הגשם הזה שאני כל כך אוהב כבר לא מרגיש אותו דבר, אני כבר לא נדהם מכלום ושום דבר כבר לא מפתיע.
צילום: David Skinner
נזכר איך צחקנו פעם על זה שאני חושב שאני תמיד צודק ועכשיו כל כך בא לי לטעות, כל כך בא לי לדמיין שזה לא קרה אבל עם העובדות קשה לי להתווכח. אף פעם לא ידעתי להתווכח איתן, פשוט קיבלתי אותן כמו שהן ומצאתי דרכים להתמודד.
גם עכשיו אני אמצא.
ככל שאני חושב על זה יותר, מנחמת אותי העובדה שהכל נגמר בבת אחת.
ברגע אחד, אותו רגע, ההוא.
זה מנחם אותי כי אני מבין שצדק ההוא שאמר פעם בשיר:
“It’s better to burn out than to fade away”
// אלון יעקובי