אף פעם לא הלכתי לאיבוד. הגעתי למסקנה הזו לפני כמה ימים כשחברה שלי אמרה לי שהיא מתכננת ללכת לאיבוד. טוב, היא לא אמרה את זה בדיוק במילים האלה – אבל חברה שלי טסה אל הלא נודע. וואן-וואי-טיקט לאמריקה הגדולה, ומשם? נראה. אני אף פעם לא הלכתי לאיבוד. ללכת לאיבוד זה לאבד שליטה, זה לא להיות עם היד על הדופק, זה לא לוודא, זה לא לבדוק, זה לא לתכנן. ללכת לאיבוד זה לא לדעת. אז אף פעם לא הלכתי לאיבוד.
היו כמה פעמים שהלכתי לאיבוד, אבל זה לא ממש נחשב כי תכננתי את זה. ידעתי בדיוק מתי, איך, איפה, כמה ולמה אני הולכת לאיבוד. הכל תחת שליטה. איבוד מתוכנן שכזה.
בתיכון, כשכולם הבריזו משיעורים לטובת כמה שעות של ים, שמש וגלים – אני הייתי חלק מהחבר'ה. עליתי על האוטו של החבר הכי טוב שלי ונסענו לחוף מבלי להשקיע אפילו רגע של מחשבה בשיעור תנ"ך או מתמטיקה. ובכן, חוץ ממני כמובן. מיד כשחזרתי הבייתה מהים והתנקיתי מהחול, התיישבתי להשלים שיעורים, כדי שחלילה לא אלך לאיבוד בחומר. האיבוד שלי תמיד נורא מתוכנן. אני מכינה את עצמי לפני כל חוויה שוברת שגרה. לוקחת סופ"ש של איבוד באופן מתוזמן היטב. מתכננת את האיבוד שלי מא' ועד ת'. ואז… זה לא ממש ללכת לאיבוד.
אחרי הצבא טסתי לחו"ל לכמה חודשים של איבוד במרכז אמריקה. אבל זה היה איבוד מתוכנן. הדבר שהכי חששתי ממנו, שאחרי הטיול אני לא אמצא את עצמי ואלך לאיבוד – נמנע על ידי חזרה מהסרטים. שבתי לארץ הקודש חמישה ימים בדיוק בטרם אתייצב בשערי האוניברסיטה ללימודי תואר ראשון, כדי שחלילה לא אתפלפ לי ואלך לאיבוד. חבר שפגשתי בחו"ל סיפר שהוא החליט להישאר ביבשת הלטינית. לרגע קצת קינאתי שהוא אפשר לעצמו להישאר שם וללכת לאיבוד, אבל הוא מצדו אמר שהוא מקנא בי שמצאתי את עצמי ושאני יודעת מה אני רוצה.
תמיד ידעתי מה אני רוצה מעצמי ואף פעם לא הלכתי לאיבוד, גם כשנורא רציתי. מסלול החיים שלי תמיד היה מסודר וקשה מאוד היה להוציא אותי מאיזון. כל רעידת אדמה הכי קטנה הייתה כסערה בליבי אבל מהר מאוד כמו ספינת פיראטים מיומנת ידעתי להתגבר על כל מכשול ולחזור למסלול המתוכנן שלי, עם סטייה קלה.
אני אף פעם לא הולכת לאיבוד, ידעתי כמה אני רוצה לקבל בפסיכומטרי, ידעתי מה אני רוצה ללמוד, ידעתי במה אני רוצה לעסוק ומהר מאוד מצאתי את עצמי מגשימה את כל החלומות. אף פעם לא עצרתי להתמהמה.
יום אחד דיברתי עם מנטור רוחני שלי שאני ממש מעריכה. סיפרתי לו שלפעמים בא לי לזרוק את הכל ופשוט ללכת לאיבוד, להפסיק את החיים המסודרים שלי ולהיות קצת במצב של "לא יודעת מה קורה איתי". "אני לא ספונטנית ואני רוצה להיות", אמרתי לו אז. "למה?" הוא תהה. "לספונטניים יותר כייף בחיים, יותר קל להם, הכל קליל", קבעתי חד משמעית. הוא חלק עליי. הוא טען שהוא אדם מאוד ספונטני אבל לא חושב שהחיים שלו קלילים. " למה את חושבת שהחיים שלי טובים יותר? יצר ההרפתקנות לא מבטיח לך חיים טובים". הוא קבע והוסיף מייד: "אולי, הגיע הזמן שתקבלי את עצמך כמו שאת, כי יש מספיק אנשים שהיו רוצים קצת יציבות בחיים שלהם". עצרתי לרגע ותכננתי היטב את התשובה שלי, כמו שרק בחורה כמוני יכולה לתכנן.
אני אף פעם לא הולכת לאיבוד, ואני קצת אוהבת את זה.
// גל סלונימסקי