גנבו לי את העתיד ולעולם לא סלחתי להם על כך. נולדתי בלונדון וגדלתי כילדה בריטית, יהודיה יהודייה שלא חסר לה דבר. שלחו אותי לבית ספר פרטי רק לבנות, שם למדתי בלט, סטפס, חלילית, פסנתר, צרפתית, טניס, שחייה, תיאטרון ורכיבה על סוסים וטופחתי להתקדם בחיי במסלול מאוד ברור של הצלחה. חייתי בבועה לונדונית טיפוסית בה לא ידעתי מה זה הסכסוך הערבי-ישראלי ודיברתי בערך 4 מילים בעברית והם היו; כלב, חתול, סבא וסבתא. אה, ושלום.
ואז החיים קרו והרסו לי הכל! נאלצנו לעבור לישראל, ללא התראה מוקדמת ומצאתי את עצמי במדינה זרה, חמה, רועשת וגסה במיוחד. מאז ועד היום גדלתי במדינת ישראל, אותה המדינה שסבא שלי ואבא של סבא שלי נלחמו עבורה ולמענה כחיילים יהודים בצבא הבריטי. אותה מדינה קטנה וצעירה שהפכה להיות הבית שלי. כבר כמעט ששכחתי מה הייתי "אמורה" להיות, מרוב שמה שהפכתי להיות הסתיר לי את הזיכרונות העמומים, שנעלמו אל תוך הבוהמיה התל אביבית.
source: 9 rooms
עד שאני מגיעה לטייל באירופה וחשה צביטה קטנה בלב, על העתיד שהיה יכול להיות לי. זה לא שרע לי בישראל או שיש לי מילה לא טובה להגיד עליה או על החיים שלי. בכל מקום הרי החיים קצת שונים, הנורמות משתנות ואיתם גם סגנון החיים. אני יכולה לומר בלי קשר לכלום, שהחיים שלי בארץ ישראל מופלאים וכיף לי פה בטירוף. אני משלמת למשל כלום כסף ביחס לאירופה, על דירה לבד מטר מהים במדינה שחמה רוב השנה! אבל עדיין, הצביטה שם.
חיים שלמים ללא הדאגה המתמדת שתכף יכולה להתחיל שוב מלחמה חדשה, התואר הראשון בגיל 18 ושני בגיל 25, הביטחון הכלכלי שאני יודעת שאני עובדת קשה ומקבלת בתמורה בהתאם, הידיעה שיש לי ממשלה שדואגת לצרכים של אזרחיה ולא מנסה לזיין אותם בכל דרך אפשרית, החופש לטייל ולבקר באירועים מטורפים שקורים ברחבי העולם, והמחשבה שהכול אפשרי וכל דבר יכול לקרות. הסתכלתי על הנערים ונערות שסבבו אותי השבוע ב"רוק ורכטר" בבלגיה (כן הייתי, אתמול חזרתי והיה מ-ד-ה-י-ם-!) והרגשתי קצת טינה, אולי אפילו קצת כעס, וקנאה.
אולי יכולתי גם להיות חד קרן?
עד שנזכרתי, איזה בן אדם הפכתי להיות בזכות כל החוויות שעברתי, ועם איזה אנשים מדהימים יצא לי לגדול. נכון יש קטע כזה שרואים ישראלים בחו"ל מקילומטר ויודעים שהם מישראל? אז הפעם הבנתי למה. זה בגלל המבט שלהם בעיניים, שנובע מהעובדה שישראלים הם לוחמים, אנחנו לא מקבלים דברים בקלות, אבל זה טוב, כי זה מחשל. לא גדלנו עם כפית כסף בפה ושום דבר לא קל או עובד כמו שצריך, אבל אנחנו נלחמים עבור מה שמגיע לנו, וכמה שזה מייגע, זה גם מחזק והופך אותנו לכה שונים ומיוחדים.
הייתי רוצה שהעולם יהיה אחר, יותר טוב. ויש בי חלקים שרוצים שגם החיים שלי היו נראים אחרת. מי יודע מה היה יכול לצאת ממני אם הייתי ממשיכה במסלול שכביכול היה מיועד לי. אולי הייתי אשת עסקים מצליחה, או נשואה עם כמה ילדים, בעלת בית קטן וחמוד בפרברי לונדון, עם תחושת שובע וסיפוק מחיי הבנאליים והמשעממים. אולי, אבל זה לא קרה. מה שכן קרה הפך אותי למי שאני היום ועל זה אני רק יכולה להגיד תודה. אז כן, תמיד יש לי צביטה קטנה בלב כשאני בחו"ל, על החיים שהיו יכולים להיות לי, על הבן אדם שהייתי יכולה להיות ועל העולם שם בחוץ שיכלתי להיות חלק ממנו. אבל אני גם שמחה לומר שאני ישראלית, ואני מודה על החיים שכן היו לי עד כה, ועל זה שאני יכולה לקרוא לישראל בית.
// נטלי להב